ספרים רבותיי, ספרים

זהירות, ספויילרים בהמשך.

קריאת הספר הזה הייתה מייגעת, רק מפני שלקח לי לקטלג אותו במגירות הראש: מה זה? האם זה מסמך אמיתי? בדוי? האם זה סיפור אישי או מניפסט כללי בנושא מעמד האישה באיראן אל מול מעמדה במערב, או “מעמד האישה באיראן של טרום המהפכה מול מעמד האישה באיראן שלאחר המהפכה”? האם אזאר נאפיסי שרה שיר הלל למולדתה או שמא היא שרה שיר הלל ל”שטן הגדול”? לאיזה צד היא נוטה? באיזו קבוצה היא משחקת? מה בעצם היא רוצה לומר באוסף הסיפורים שהיא מספרת?

אחרי שהתבהרו ענני שישים-שבעים העמודים הראשונים, התחלתי להבין; זה ספר של “גם וגם וגם”. זה ספר שמשחק על התחום האפור, ספר שבו השחורלבן הולכים יחד ומתערבלים, שאין בו צד טוב וצד רע, אלא איזון בין דת לבין המירוץ לקידמה, שהופר וגרם להתפרצות הר געש שאישו מאכלת עד היום את איראן.

אזאר נאפיסי כתבה זכרונות שהם גם זכרונות פרטיים, וגם נחלת הכלל – ככה זה כשאבא שלך הוא ראש עיר הבירה טהראן ואמא שלך היא חברת פרלמנט – זכרונות שהם תיעוד של מדינה שנקרעה בין הרצון להידמות למערב ולהיתפש כמודרנית כמעט בכל מחיר, לבין ההיאחזות באיסלאם קשה וקיצוני, שמתנגד להרבה מאוד ממנהגי המערב, בפרט בתחום הנשים והנשיות.

הכל מתחיל מאיראן של טרום-האיסלאם. אזאר נאפיסי מאזכרת כמעט ללא הפסקה את השאה-נאמה, “ספר המלכים”, האפוס הלאומי הפרסי. הספר הזה נכתב דווקא אחרי הכיבוש המוסלמי (הכיבוש התרחש במאה ה 8 לספירה, השאה-נאמה נכתב סביב שנת 1000), אבל הוא מעלה על נס את כל סיפורה ההיסטורי והמיתולוגי של פרס. עושה רושם לפי הספר, שאיראני אמיתי, יותר משייבחן על פי הידע שלו בקוראן, ייבחן על פי הידע שלו בשאה-נאמה.

הסיפור האישי שנאפיסי מציגה, די מעניין: יש בו אמא כפייתית, שמתנהלת מול משפחתה במניפולציות ובסחטנות רגשית. אמא שהיו יכולים להיות לה חיים מופלאים ונוחים, אלמלא מת בחיר ליבה הראשון ממחלה שעליה אפילו לא סיפר לה ערב כלולותיהם. הסיפור שלה, הוא סיפור של אישה ש”נתקעה” עם משפחה שלא מעריכה אותה, אישה שמקדישה את כל חייה (לדבריה) לילדיה, להיות אם ורעיה טובה. היא אמנם לא מוותרת על עצמה ובשלב מסוים אפילו הופכת חברת פרלמנט, אבל בכל מעשיה ובכל מאודה היא משדרת ואומרת לילדיה ולבעלה שהיא קורבן, שהיא מקריבה את עצמה על מזבח האושר וההצלחה שלהם.

האב נאפיסי, הוא עושה רושם של אדם משכיל אך חלש אופי. ייתכן שהוא לא באמת כזה, אבל בתיאור החיים המשפחתיים שלו, בתו מציירת אותו ככמעט חסר עמוד שדרה. בחוץ: ראש העיר וסוחר מכובד. בפנים: אב למופת, קורבן אמיתי שסר למרותה של אשתו, הקורבן כביכול. בחיים הפרטיים נראה שהוא כמעט שלא לוקח אחריות ובלית ברירה מתיר לה לנהל את הבית, את חינוך הילדים, את חוג החברים.

הקונפליקטים בספר רבים מאוד: פער הדורות, דת מול קידמה (מה שאגב לא תמיד מתנגש וזה מה שמאוד מבלבל בספר), מזרח מול מערב, נשים מול גברים, בית מול חוץ, מולדת מול ניכר.

לעניין האישה והנשיות מקדישה נאפיסי חלקים נרחבים ב(אוטו)ביוגרפיה הזו. האישה והנשיות, כמו עונות השנה, משתנות עם הרוח הנושבת באיראן: כאשר רוח המתירנות נושבת, היא מורידה מעליהן בקלילות את הרעלות ואת הבורקות והן מסתובבות כנשות פאריס. חופשיות, מאושרות ומאוהבות. לעומת זאת כאשר רוח האיסלאם הקיצוני מנשבת, הן ממהרות לעטות עליהן את כל הכיסויים, את כל ההגנות, או שמא אומר שהן נאנסות ע”י הרוח הזו להיחנט בכותנות כפייה ובתכריכים, בעודן בחיים. המוזר הוא, שלא כל הנשים מאמינות ברוח המתירנות והמערביות. רבות מהן מקבלות בברכה את ציוויי האיסלאם ורואות את היופי שבכך. ספר מבלבל מאוד, שמציג מציאות מבלבלת מאוד. פתאום חשבתי, שאם עם הספר אני לא מסתדר, אז ודאי שלא הייתי רוצה להיקלע בעצמי למציאות כזו.

חלום הבלהות שהפך למציאות, השתלטות האיסלאם הקיצוני, הוא מצע טוב להתרפקות על העבר. נאפיסי מפארת את העבר, את האימפריה הפרסית, את ילדותה שעברה עליה בארץ חופשיה, את פירות הקיץ והחורף, את מאכלי בית אבא, את חבריה שנשארו מאחור.

אם הארץ ההיא אבדה לעולם או עד למהפכה הבאה, לפחות יישארו הזכרונות, כתובים בספר.

אני חושב שהיא לא הייתה כותבת ספר כזה, לו איבדה תקוה. אני חושב שהספר הזה, הזכרונות האלה, הם מה שהיא יכולה להראות לעולם כאלטרנטיבה, זו המציאות החלופית שהיא יכולה להציג לי ולקוראים המערביים הצעירים יחסית, לדור שלא ידע את איראן ה”נורמלית”.

היא מלמדת סנגוריה על איראן, על פרס של ילדותה, לא על פרס של האייטולות, של רפסנג’אני או של אחמדינג’אד. הדבר העצוב הוא, שאין לאן לחזור, מפני שהמחוזות האלה נותרו דמיוניים.

מעבר לסיפור, יש גם ערך מוסף של לימוד ההיסטוריה של איראן ואולי – עבור מי שיכול לראות את הזהות בין מה שקרה באיראן לבין מה שקורה במקומות אחרים בעולם, לא כל כך רחוקים - למידה מההיסטוריה של איראן.

זהירות, ספויילר לפניכם.

הסיפור בקצרה:

יבגני ירמין, ילד יתום שחווה התעללות בבית היתומים שבו גדל - הופך לטייס קרב (הימים ימי מלחמת קוריאה) ואחרי קרב כושל הוא מוגלה לסיביר. “צייד כשרונות” לוקח אותו להיות טייס ניסוי של מעבורות-חלל ויבגני הופך לקוסמונאוט רוסי. בדרך הוא בעיקר מפגין נכות רגשית, אפילו על גבול האוטיזם, מתחתן עם אלמנה, משאיר לה שני ילדים ובסוף הספר - בהרפתקת-חלל שאף אחד לא יידע עליה לעולם, כי על כשלונות במירוץ-החלל לא מדווחים - מחזיר אותה לאלמנותה ואת הילדים משאיר יתומים.

סוף.

הספר מתחיל באירוע אלים מדי לטעמי (אונס בבית היתומים), אבל דווקא האירוע הזה מסביר את האדם הקשה שיבגני ירמין גדל להיות: נחוש ונחרץ, אבל לא נפתח כהוא-זה מבחינה רגשית. הרגש היחיד שהוא מפגין הוא כאשר הוא נזכר באמו וכאשר הוא מלטף את ראשי ילדיו.

יבגני הוא סוג של נכה-רגשית. הוא מקדיש את כל כולו למולדת ולחלום הקומוניסטי, גם כאשר המולדת בוגדת בו ושולחת אותו לגלות.

הספר, בייחוד סופו, הזכיר לי את היחס של הרוסים עד היום לאנשיהם: דוגמת הקוסמונאוט שנתקע לתקופה ארוכה מאוד בחלל, לפני כמה שנים, דוגמת הצוללת “קורסק” שאנשיה הושארו לגסוס מתחת לפני הים, ואם אינני טועה זה לא היה המקרה הראשון.

ירמין הוא גיבור טראגי וגיבור מיתולוגי. הוא הולך לקראת מותו בעיניים פקוחות, הוא מוכן להקריב את עצמו למען מולדתו - וגם למען חלומו. בעיני עצמו הוא כלי שמשרת מטרה, השאלה רק מהי אותה מטרה ואם מוחקים אותו מדפי ההיסטוריה - מה בעצם השיג.

התיאורים של קרבות-האויר לא אמינים לפעמים, הם מזכירים מדי את “אהבה בשחקים” ואת הפרודיה עליו, “לרקוד עם טייסים”. התיאורים (הנרמזים בעיקר) של העולם הפנימי ושל היחסים בין הדמויות ובין הדמויות לבין המשטר ו”השיטה” - אמינים הרבה יותר.

אהבתי את התיאורים של ארץ פרנץ יוזף ואת התיאורים של בייקונור ועיר הכוכבים. תיאורי טבע פשוטים, שדרכם אפשר לראות מי הוא יבגני ירמין האמיתי, מתחת לשיריון שהחיים עיצבו לו.

עוד אהבתי (ומצד שני לא אהבתי) את עניין “האלמנה”: היא אלמנה מהתחלה ועד הסוף - גם בפעם הראשונה, גם בפעם השנייה. כלומר היא דמות כמעט שטוחה לגמרי, אבל רק כמעט.

מרשים מאוד הוא שינוי הזמנים - מזמן עבר לזמן הווה, כאשר ירמין טס לחלל. יש משהו בזמן ההווה ובבדידות הפיסית שלו בסוף הסיפור, שממש מקים לתחייה בדמיון את תמונתו ואת פעולותיו בחלל.

הוצאת ידיעות ספרים 2009, 269 עמ’.

ספר חדש בנושא אלימות:  “הר הגעש הקטן שבתוכי”, איילה מולדבסקי בהוצאת אות ועוד
 

מעשי האלימות מהווים מזה זמן רב חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו. משנה לשנה עולה מספר מקרה האלימות. בתי הספר נתפסים יותר ויותר כמקומות אלימים ומסוכנים. מספר הילדים המדווחים על היותם קורבנות לאלימות עולה משנה לשנה. ולצערי, אנו עדים למקרים מזעזעים של אלימות גם בתוך המשפחה.
למה זה קורה?
על מי מאיתנו לא משתלטת מידי פעם תחושה של כעס?
כעס הוא רגש עז וטבעי הבעיה מתחילה כאשר אין ביכולתנו לשלוט על כעסים אלה.
כעס ותסכול אצל ילד שאינו יודע כיצד לנתב את כעסו יבוא לידי ביטוי באלימות.
ככל שהילדים יהיו מודעים וישלטו בכעסם, כך תפחת האלימות!
הספר “הר הגעש הקטן שבתוכי” עוסק בנושא מנקודת מבטו של טל, ילד המתקשה לשלוט בכעסיו ובהתנהגותו.  לילה אחד כשטל לא הצליח להירדם הוא ניגש אל אמא ואבא אך הם היו שקועים בשיחה עמוקה ולא שמו לב כי התקרב והקשיב. טל חמק לחדרו אך המחשבות על השיחה ששמע לא הירפו ממנו: “אמא אמרה שאני מתפרץ וממש בקלות מתפוצץ.” מילים אלו הזכירו לטל את הסברה של הגננת על הר הגעש. “אולי גם לי בבטן יש “הר געש” זעיר, שמתפרץ בכל פעם כשמשהו אותי מסעיר?”  בבוקר טל מגיע לגן ומספר לחברו עידן על ההר שגילה וכך החליטו עם כל ילדי הגן להקים חבורה ובחרו סיסמה: “מי שב”הר הגעש” שבתוכו שולט, הופך להיות מנהיג בולט!”
הילדים משתפים את הגננת ויחד איתה קובעים כללים: 1. לזהות את הכעס מתגבר (יש מי שמרגיש זאת בפניו אחר אולי מרגיש בבטו). 2. לספור עד עשר לפני התגובה. 3. לקחת נשימה ארוכה לריאות.         4. החלפת מחשבה רעה במחשבה טובה “למשל, שאני גיבור וחזק ולמכות לא נזקק.”  5. הבנה שלא הכל מכוון דווקא כלפי “אם את הצבעים הפיל לנו יובל, אולי זה לא בכוונה ורק יד הגורל.” אנחנו כועסים על כך שהצבעים נפלו לנו, אך אם אנו מבינים שזה לא היה בכוונה במקום ישר להגיב בתוקפנות אנחנו יכולים לתרגם את התגובה לאמירה. 6. לשתות כוס מים. והכי הכי חשוב להאמין בעצמי שאני יכול לשלוט בהתנהגות שלי.
הספר כתוב ברגישות ובעולם דימויים עשיר. העלילה מעניינת מאוד.
ספר לילדים שההורים יכולים ללמוד ממנו לא מעט.
המחברת, איילה מולדבסקי, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, מטפלת, מרצה ומנחת סדנאות שחקרה את נושא האלימות והשליטה העצמית בקרב ילדים.
 

ולסיום רוצה אני לבקש מכם ההורים, אנא, מנעו מילדכם צפייה בתכנים אלימים המשודרים להם דרך הטלביזיה והמחשב. זהו התפקיד שלנו, ההורים, להחליט לאלו תכנים ילדנו יחשפו.
צפייה רבה מידי של הילדים בתוכניות אלימות מקהה את חושיהם והם הופכים להיות אדישים יותר ויותר כלפי גילויי האלימות שסביבם.
 

אות ועוד otvaod1@gmail.com

הספר הזה ישב אצלי הרבה זמן על המדף, עד שניגשתי ופתחתי אותו. יכול להיות שהייתי צריך חופש מיפן (אחרי ירח דבש אינטנסיבי שם, כולל הירושימה), יכול להיות שלא רציתי שספר של מערבי יהרוס לי את הרושם. אבל זה לא קרה. מרגע שהתחלתי לקרוא בו – הפכתי דף ועוד דף ומילאתי איתו חללים פנויים של המתנה בדרך לעבודה בבוקר, המתנה בדרך הביתה בערב והמתנה לפני השינה, בלילה. לפעמים גנבתי בשבילו גם חלק מהפסקת הצהריים.
קודם כל, השם. “הארץ הטהורה” היא זרם בודהיסטי שמאמין בהתקרבות לאור ולאלוהי דרך עליה לדרגה רוחנית-שמימית גבוהה יותר.  “הארץ הטהורה” בספר, היא גם יפן שלפני האדם הלבן.
גיבור הספר הוא תומס גלובר, צעיר סקוטי נמרץ, שמקבל הצעה לעבוד כסוכן של חברת ספנות מעבר לים. לא סתם מעבר לים – ביפן הרחוקה, בקצה השני והלא נודע של העולם. “כאן דרקונים ישכונו” – חוזר בכמה וכמה מקומות בספר כמשל ל”ארץ לא נודעת”, כיתוב על גבי מפות ישנות בחלקים שטרם נחקרו.
גלובר משאיר מאחוריו בית, הורים, אחות אוהבת ואהובת-נעורים, כמו גם את חבריו ואת הים הצפוני. הוא מפליג למרחק ונוחת על חופיו העוינים והלא פחות מעניינים של צביר-האיים המכונה יפן.
כבר במפגש הראשון אפשר לראות שהקסם שבארץ הלא נודעת גובר בעיניו על הרתיעה מפני האנשים המוזרים מלוכסני-העין ונמוכי הקומה, מפני שפתם, ריחם, צבעם ומנהגיהם. הוא אוסף לו קמעות בדרך: פרפר מנייר, איצ’יבו (מטבע) במבוק, מטבע דולר מקסיקני ומטבע אמריקני, שיזכירו לו את דרכו בארץ החדשה הזו, שתהפוך בהדרגה לביתו הראשון.
גלובר מתחבר עם אנשי העסקים ועם הדיפלומטים שהקדימו אותו ביפן ומתחיל לעשות חיל: קונה בסכום ומוכר בכפליים, עושה עסקים תמימים כמו מסחר בתה ואחר כך עסקים תמימים פחות, כמו מסחר בנשק קל, בנשק כבד ובאניות מלחמה. בשיווי משקל נדיר הוא מצליח לשמור על המקוריות הסקוטית שבו ולקבל באהבה גם את מנהגיהם של המקומיים: הוא מביא לעולם שלושה ילדים משלוש נשים יפניות שונות ועוד בן, הרחק במערב. הבן ה”יפני” הראשון מת בתוך כמה ימים. גם אמו של הילד, סונו, מתה בהתקפה של ה”ברברים” המערביים על עיר מולדתה, התקפה שבאה בתגובה לטבח נוראי שביצעו סמוראים בצירות הבריטית.  הבן ה”יפני” השני נותר בחיים עם אמו מאקי– אך גלובר יודע עליו רק מאוחר יותר, כאשר הוא חוזר מביקור-מולדת בסקוטלנד. יש לו גם בת ביפן, מאשתו השניה צורו, שאיתה הוא חי את שארית חייו. בביקור המולדת בסקוטלנד מגלה גלובר שיש לו גם בן במערב: ערב עזיבתו הוא שכב עם אהובת-נעוריו אנני, כעת אם לילד בן שש-שבע. מי שמגדל את הילד כאילו היה בנו הוא חברו הטוב ועמיתו לשעבר של גלובר.
אחרי שובו ליפן, גלובר משתקע ועוזר ליפנים “להתמערב”, לבצע הפיכה ולהעלות את הקיסר לשלטון, במקום השוגון (Shogun, אגב, ולא Shugon) האכזר. תחילתו של הספר – וגם סופו – בנקודת האל-חזור של הפצצה על נגסאקי, כשבנו החצי-יפני של גלובר, כבר זקן, עד לפצצה האמריקנית שנופלת והורסת את העיר.  אותה ברבריות מערבית של המאה שלפני כן, בשינוי אדרת.
השאלה שעולה שוב ושוב בספר, היא מיהם אותם “ברברים”? האם אלה היפנים, שחיים כמו בימי הביניים כאשר מתחיל הסיפור, לא מודעים לכוח הקיטור, לא מבינים באניות ובשיט, לא יכולים לבטא שם פשוט כמו “גלובר” וקוראים לו “גוראבה-סאן” ושיתרגל, אותם יפנים שמשספים את קרביהם ב”ספוקו” (”חראקירי”) מחריד, בטקסיות שנראית כמו מחלת-נפש? או שמא אלה אותם מערביים, שמביאים את מחלות-המין שלהם אל רובע התענוגות של הערים היפניות, שלא מעריכים את היופי שבאסתטיקה היפנית, את החשיבות של זיגוג חלקי או זיגוג מלא על מערכת כלי-התה, שלא יכולים לרדת לעומקו של קואן או של שיר הייקו, שלא רואים את היופי בפרפר-נייר, במשפך-מים מבמבוק על בריכת-דגים, שאין לו מטרה אחרת מלבד להשמיע “טיק” כשהוא מתמלא ונוטה שוב לצד השני כדי להתרוקן?  לכל השאלות האלה אין תשובה אחידה וההכרעה מוטלת על הקורא. בדרך, אנחנו עדים להקמתה של יפן המודרנית, המתועשת, תוך כדי שמירה על התרבות ועל המסורת ותוך מעקב אחר כוכבו הדורך של גלובר ולאחר מכן אחר דעיכתו.
מסופר טוב, במינונים טובים של אכזריות ושל חמלה, של זוועה ושל יופי, של סיכונים ושל סיכויים, מתקדם הסיפור לצד חייו של גלובר. דמויות מערביות ומזרחיות יוצאות ונכנסות, עוברות בסך, עד לסוף הבלתי נמנע: הזדקנות ומוות. החלק האחרון מדכא ממש והוא מביא בלי כחל ושרק (או כמו שאומרים היום: “לפּנים”) את הארעיות ואת השבריריות האנושית.
לסיכום, מלאכת מחשבת שגורמת לחשוב על החיים ועל המוות, על מזרח ועל מערב ועל הקשר האפשרי מאוד עם השונה והלא-מוכר. תמיד יש נקודות השקה אם רק מוכנים לנסות. ויש גם אפילוג מפתיע והפניות לעיון נוסף לקורא המתעניין.
“הארץ הטהורה” פן/ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2007. 451 עמ’.

ספר שקיבלתי כדי לחוות עליו דעה. היה כדאי.

 התנינים שבחמת גדר / דן לוי

שמונה סיפורים קצרים עם הרבה מחשבה בעקבותיהם…

 ספרים שאני צריך לקרוא פעמיים כדי לחוות עליהם דעה, הם בדרך כלל ספרים ששווים שאקרא אותם פעמיים.
כשקיבלתי את הספר “התנינים שבחמת גדר” וראיתי שהוא יצא בהוצאת “אלדן מערכות” התאכזבתי. חשבתי שמדובר בעוד ספר של מנכ”ל היי-טק משועמם שכבר עשה הכל בחיים והחליט להיות סופר. קראתי פעם אחת והבנתי שטעיתי. קראתי בפעם השנייה – והבנתי שטעיתי בגדול.
קודם כל – העברית. העברית שבספר היא עברית יפה וקולחת, שברוב הזמן שומרת על אותה רמה.  מלבד טעויות קטנות פה ושם (אני לא מחשיב את “הביעו לי שולחן כתיבה” בסיפור “ארכיאולוגיה”, כי שם הטעות היא מכוונת ומשרתת את הסיפור) ההגהה טובה מאוד והמילים נאות בעיניי.
שנית – הדמויות. בחלק גדול מהסיפורים הדמויות בנויות היטב. אין סדקים, אין סתירות. יש שיאמרו שלא כל כך קשה לבנות דמות בסיפור קצר – הרי אתה צריך לבחון אותה לאורך מספר דו-ספרתי של עמודים לכל היותר, לא לאורך יצירה שלמה – ובכל זאת. יש כאן עבודה טובה מאוד על הדמויות, ברוב הסיפורים.
הדבר שגרם לי לקרוא מחדש את הספר, הוא האנטרופיה הרבה בחלק מהם. בסיפור “אסתי מתקמבקת” הבנתי את ההתחלה והבנתי את הפואנטה בסוף. מה שהיה קשה לי להבין הוא האמצע. האם זה חלום? או שמא מציאות? האם זהו סרט או סט צילום של סרט, או שזו “המציאות” של הסיפור? קשה לומר. זה הקסם שבספר וזו גם נקודת התורפה בו. לרוב האנשים אין סבלנות לקרוא, לא להבין ואז לקרוא מחדש כדי להבין.  אפשר לומר שזהו “ספר לסבלניים בלבד”.
ככלל, הייתי מחלק את שמונת הסיפורים שבספר לשתי קבוצות: קבוצת הסיפורים בגוף ראשון וקבוצת הסיפורים בגוף שלישי.
הסיפורים בגוף שלישי מרוחקים יותר ועניינו אותי פחות. “אסתי מתקמבקת” היה הפחות טוב מביניהם לדעתי ו”קופ”ח” הטוב שבהם.
את הסיפורים בגוף ראשון אהבתי הרבה יותר, כשבדירוג שלי “חינוך למצוינות” הוא הזוכה הגדול ו”זהירות בדרכים” זוכה בפרס הניחומים.
בכל הסיפורים בלי יוצא מן הכלל, ניכרת נגיעה פילוסופית, מחשבות עמוקות שמובעות יפה כל אחת אל תוך המציאות הבדיונית שאליה היא שייכת, לעיתים ישירות ולעיתים ברמיזה.
כזו היא המחשבה על המעבר לשעון קיץ ושינוי מהלך-הזמן בידי האדם, בסיפור “בליינד דייט”, או “הפיסיקה שתקה, המטאפיסיקה דיברה” (51) ב”חינוך למצוינות”. 
נושא מרכזי שעובר כחוט-השני בין הסיפורים הוא נושא פער הדורות. הפער בין המספר לילדו ב”התנינים שבחמת גדר”, בין המספר לילדו ב”חינוך למצוינות”, בין הרופא של פעם לרופאה של היום ב”קופ”ח”. את הפער הזה תופס דן לוי בצורה מקסימה, למשל כשהוא מראה את תפישת הנוף מהטיול המשפחתי שלהם לגליל ב”התנינים שבחמת גדר”: “אני יודע שהוא כבר מחכה בקוצר רוח לרגע שבו מראות הטבע הגלילי יעלו ארוזים בערימות מסודרות של פיקסלים צבעוניים על המסך שלו” (22).  כמה נכון, כמה עצוב, כמה בלתי-נמנע ובלתי ניתן לגישור. עוד משפט, מאותו עמוד: “המזל שלי הוא שהספקתי לגמור את הילדות לפני שהייתה פה טלוויזיה”. משפט אדיר. ויש עוד מהחומר הזה בסוף הסיפור “חינוך למצוינות”. כדאי לקרוא ולחשוב על זה.
עוד מוטיב חוזר הוא יחסי הגיבור עם אמו. הוא מופיע ב”בליינד דייט”, קצת ב”חינוך למצוינות”, ב”ארכיאולוגיה”, ב”קופ”ח” וגם ב”יום העצמאות”. מסתבר שקשה עם התערבות היתר של אם אבל קשה גם בלעדיה.
מאוד אהבתי את הציניות ואת ההומור ששלובים זה בזה בסיפורים השונים. הייתי מצטט כאן הרבה יותר, אבל זה מה שצד את עיני:
ב”בליינד דייט” יש קטע שבו מספר הגיבור על “פשר החלומות” של פרויד, ששאל מן השקמיסט כשהיה בצבא. הוא אומר שם: “אין לי ספק שפשר החלומות חיזק את החלטתי להירשם ללימודי המתימטיקה לאחר השחרור” (15). אותי זה הצחיק מאוד.
ב”חינוך למצוינות” נאמר: “המורה דרורה הייתה אוד מוצל מאש, שבער וחרך את סביבתו” (47). מי אמר שחיטת פרות קדושות ולא קיבל? כהמשך יש גם רמיזה לק.צטניק: “אנשים מפלנטה אחרת, ללא צל של ספק” (52) – אלא שכאן הכוונה לא לשורדי אושוויץ אלא לתלמידי ז’-ח’ בחוג הדרמטי של המורה דרורה.
ב”קופ”ח” אומרת גברת אינגבר על ד”ר קורונובסקי הזכור לטוב: “הוא באמת לא התאים למוסד הזה. הוא היה רופא” (77).
ועוד אחד מצחיק, ב”יום העצמאות”: “ערב אחד, כשאני עושה חיפוש על מילת המפתח “מציצות”..” (101).
בשביל ליהנות מההומור הזה, צריך להיכנס לסיפור. וברוב הסיפורים כדי להיכנס לסיפור, צריך לקרוא אותו יותר מפעם אחת.
דן לוי מטפל בצורה מקורית בנושאים כמו הסכסוך הערבי-ישראלי, גירושין, פער הדורות, אהבה והתאהבות, אתוס (או שמא: מיתוס?)  ”הצבא החזק בעולם” ועוד.
עכשיו מגיע החלק הפחות טוב. מה לא אהבתי בסיפורים:
ב”בליינד דייט” הסוף מפוספס, “פואנטי” מדי. “התנינים שבחמת גדר” קצת עמוס בפילוסופיה ובתיאורי החדר המעוצב. “אסתי מתקמבקת” גדוש אנטרופיה. הקורא מרגיש לעיתים כמו אסטרונאוט שחג חופשי ביקום, לא יודע איפה ההתחלה ואיפה הסוף. תחושה לא נעימה. ב”ארכיאולוגיה” דווקא ההתחלה מפוספסת. צריך לקרוא פעמיים כדי להבין את ה”חבר שלי, אח שלי” במשפט הפתיחה. ב”זהירות בדרכים” הסוף סתמי ולא ברור, אע”פ שאני מאוד אוהב גבינת עמק.
מבחינת השפה, יש כמה דברים שהפריעו לי.
“לסתום לה את הפה כמה שיותר מהר” בסיפור הראשון, קצת פוגע ביחסים היפים שבין האם לבנה. זה נראה בוטה מדי ליחסים שהוצגו ביניהם.
ב”התנינים שבחמת גדר” יש קפיצה בסגנון, כשיוצאים אל החוץ: “שם שולחן קטן וארבעה כסאות מפלסטיק”. מזכיר לי פתאום סגנון רוסי, לא קשור לישראליות שבסיפור.
“צורה לך דניאל” ב”אסתי מתקמבקת” ו”המורה דרורה הייתה מטר פופציק” ב”חינוך למצוינות” הם דוגמאות לשפה שלא משתמשים בה כבר, סלנג ארכאי, אם אפשר לכנות אותו כך.
טעויות שהפריעו:
אני לא בטוח שזו לגמרי טעות, אבל בעמ’ 18 מופיע “יאצילו לה”, לדעתי מתאים יותר “יאצילו עליה”.
בעמ’ 35 ו 36 בהתאמה מופיע “יוני לא יבואו” ו”זוג עם עגלה שמטיילים”. ברגיל זה צורם, כאן זה חצי-צורם כיון שיש השתלבות עם השפה הכללית של הסיפור. אבל אני מאזכר בכל זאת, כי נתבקשתי להיות נאמן להתרשמותי.
בעמ’ 39: “הבעלים שלכם ייתנו הרבה ימי מילואים השנה”. צריך להיות: “הבעלים שלכן”.
בעמ’ 60: “ההנאה שבמילוי שטחים לבנים בדיו כחול”. צריך להיות: “דיו כחולה”.
בעמ’ 74: “אצל אינגבר הדיאגנוסטיקה כתובה על הפרצוף”. לפי ההקשר צריך להיות: “הדיאגנוזה”.
בעמ’ 99: “העטיר עליי שפע של פרטים טכניים”. צריך להיות: “העתיר”. גם מאוחר יותר בסיפור מופיע “העתירו”, הפעם נכון.
זהו, רק עוד שימוש חוזר במילה “קלימקס” קודם אצל אסתי ואח”כ בחינוך למצוינות, אבל זה באמת לא משמעותי.
לסיכום – ספר נחמד מאוד, אמנם קצר אבל טומן בחובו הרבה רעיונות וחוויות, שאני משער שחלקם הגדול שייך לדן לוי האמיתי. נהניתי מכל רגע, עוד יותר בקריאה שנייה.
נ.ב. – לא סיקרן אתכם לראות למי שייך מס’ הטלפון שעל הכריכה האחורית, שלידו רשום “יעקב לוי”, הלקוח מתוך הסיפור “ארכיאולוגיה”? אותי מאוד סיקרן. אם גם אתכם מסקרן, קראו את הספר, חפשו ותמצאו. ואפרופו כריכה אחורית, הציור על הכריכה הקדמית מקסים.
התנינים שבחמת גדר / דן לוי. הוצאת אלדן מערכות, 2008. 111 עמודים.

זהירות, ספויילרים בהמשך.

——————————————————————————————————

ספר מעניין, שרוצה להיות “סאטירה עסיסית אקטואלית על החברה האמריקנית” אבל מסתפק בלהיות סיפור נחמד וקצת יתר-אמריקני.

—————————————————————————————————–

על הכריכה הקדמית של הספר “שנת הבשרים שלי”, מתנוסס “דיוקן עצמי ורוד” של האמנית אנה לאורה אלאז (או אלז, או אלה, או איך שלא קוראים את זה בצרפתית). הדיוקן העצמי הוא של בחורה ג’ינג’ית חמודה, עם שיער ורוד ויפה, שעשוי מחתיכות שינקן. זה כבר עשה לי תיאבון לקרוא את הספר.

על הכריכה האחורית נכתב, שהספר “מעמיד סאטירה אקטואלית עסיסית על החברה האמריקאית, על עולם הצרכנות בכלל ועל צרכנות הבשר וייצורו התעשייתי בפרט”.

יאוואראדי, אמרתי לעצמי, זו לא כריכה, זה כריך. בהחלט עושה תיאבון לקרוא.

פייר? חצי כריך. מאי-המימוש של ההבטחות על הכריכה האחורית התאכזבתי קצת. הבחורה מלפנים נשארה חמודה עד הסוף.

במרכז העלילה עומדת ג’יין, אמריקנית מלוכסנת ממוצא יפני, שמפיקה וגם מביימת סדרת טלוויזיה יפנית, אודות חייהן של עקרות-בית אמריקניות. הסדרה שנקראת “רעייתי האמריקנית”, מתמקדת בארוחה שמכינה עקרת בית שונה בכל פרק, ארוחת שעשויה מבשר. הסדרה היא בעצם תירוץ לקידום המכירות של “ביף אקס”, חברה לייצור בשר שמבקשת לתפוס לה נתח שוק (בחולם, לא בשורוק) של אוכלי-בשר ביפן. האמת היא, שאין הרבה כאלה ביפן. יש הרבה יותר אוכלי דגים ושרצים, אבל לאמריקנים זה לא משנה. הם הרי רגילים לכבוש את העולם. בינתיים במציאות,  הדולר נקבר, הסינים מיד יראו לעולם מה זה לארגן אולימפיאדה ומה זה לשלוט בעולם, אבל בספר (פורסם במקור ב 1998), האמריקנים עדיין שולתתתתתים11111!!!!

ובכן ג’יין היא אמריקנית לגמרי והיא המתווכת בין המערב הפרוע מאוד לבין המזרח היפני השמרני, המסורתי. אנחנו לומדים להכיר את רוחה החופשית דרך הרפתקאות מין מזדמן-שהופך-לקבוע שיש לה עם סלון, נגן בלהקת ג’אז, שאיתו היא נפגשת במלונועים לאורך שיטוטיה בארצות הברית, בחיפוש אחר עקרות בית נואשות שייתנו טעם לאכילת הבשר. ג’יין אמנם מלוכסנת, אבל היא לא רוקדת לצלילי “החליל היפני”.  ילידת ארה”ב, חניכת ארה”ב - אישה חזקה, היא שולטת בגברים שבחייה, מאהבים, עמיתים וכפיפים. מדי פעם היא עורכת ביקור אצל אימה, שחיה את חייה בארה”ב אמנם, אבל עוד לא למדה לדבר אנגלית כמו שצריך.

מנגד, ביפן, חיה דמות-הראי של ג’יין. קוראים לה אקיקו והיא אשתו הכנועה והצייתנית של ג’ון אואנו, נציג חברת הפרסום שמקדמת את “ביף אקס” ביפן. ג’ון, שזונח את שמו היפני ג’וייצ’י לטובת שם אמריקני קליט, מתאפיין בריח-פה זוועתי, בפרצי זעם בלתי ניתנים לשליטה ובאהבה אינסופית לטיפה המרה ולשדיים גדולים של נשים לבנות.

שלושה אנשים - האחת אמריקנית חזקה ובוטחת, השנייה יפנית קטנה, עלובה ונחבאת אל הכלים והשלישי - יפני חסר רחמים וחסר רגש. שלושתם מניעים את העלילה.

עד אמצע הספר, אין ביקורת נוקבת על תעשיית הבשר כמשל לתרבות הצריכה שהשתלטה על ארה”ב ומאיימת גם על המזרח. עד אמצע הספר יש מסע בין מדינות בארה”ב, בין משפחות של “זבל לבן”, קהילה שחורה ועוד שתי לסביות צמחוניות (!!!) שג’יין מנסה להכניס לתוכנית כחלק מאמירה אישית. “ג’ון” נציג חברת הפרסום היפנית מאוד לא אוהב את האמירות האלה ומנסה להילחם בג’יין. היא מצידה מתריסה, נאבקת ומנצחת ברוב הקרבות האלה: הלסביות הצמחוניות מגיעות לשידור, ההיספאנים מגיעים לשידור.

פה ושם יש פרץ דרמטיות יתר-אמריקנית לא אמינה, כמו בסצינה שבו ג’ון מנסה לאנוס את ג’יין בביקורת שהוא עורך אצל צוות ההפקה בארצות הברית, אבל נראה שהיא לא ממש מתרגשת מזה וממשיכה לעבוד איתו גם למחרת.

מעבר לים אקיקו סובלת מהתעללות פיסית, מילולית ונפשית של בעלה ג’ון ואנחנו  מגלים שהיא נתלית בהפרעת האכילה שפיתחה לעצמה, על מנת שלא להרות לו. כמובן שבשלב מסוים הרופא שמטפל בה מלשין לג’ון והוא מחטיף לה מנה הגונה, כפי שראוי כנראה לאישה יפנית שממרה את פי שליטה. למה אף אחד לא אומר לה שעל ה”פנסים” שאיתם היא מסתובבת אחרי המכות היא יכולה לשים איזה סטייק עסיסי של “ביף אקס”? כנראה שזה יהיה אירוני מדי מצד כותבת הספר…

בין לבין, אקיקו צריכה לצפות בכל תוכנית בסדרה, לתת ציונים לפרק ולבשל לה ולבעלה את המאכל באופן מדויק, כפי שהוסבר בפרק על ידי הרעייה האמריקנית התורנית. כצפוי, אקיקו מתחברת מאוד לפרקים שבהם ג’יין מבטאת את עצמה ואילו לפרקים האחרים, שג’ון התערב בהם יתר על המידה, היא נותנת ציון נמוך, בעיקר בסעיף “אותנטיות”.

ברקע ישנו הצוות היפני שעובד עם ג’יין, שמגלה את אמריקה ונהנה מה”שפע” שיש לה להציע, כמו בתי מלון מפוארים שאפשר להשחית בלי שיכעסו עליך, אלכוהול זול שאפשר לצרוך בלי גבול וכמובן נערות ליווי ונערות גוגו שופעות. חלומו של כל גבר יפני, לפי ההתנהגות של אנשי הצוות.

ואז, ג’יין שחשבה שהיא עקרה (כשאמא שלה הרתה אותה, היא לקחה כדורים עם הורמון מסוים שכנראה גרם לג’יין לעיוות ברחם וגם לגידול סרטני בשחלה - הפלא ופלא, אותו הורמון משמש גם לפיטום ולזירוז הגדילה של בקר בארה”ב) נכנסת פתאום להיריון מסלון והספר תופס זוית שמגלגלת את העניינים במדרון חד:

אקיקו נכנסת גם היא להיריון אבל לא מספרת לג’ון, שמכה אותה נמרצות לפני שהוא עוזב לפקח על הצילומים שיצאו משליטה בארה”ב. בינתיים ג’יין יודעת שתפיל את העובר אבל היא מטפחת ציפיות בכל זאת - ואז, בביקור אצל חוואים הזויים בחוות פיטום אדירה, היא מחליקה בבית מטבחיים ומאבדת את ההכרה, את התינוק ואת רצף העלילה.

במזל, שורדות קלטות הוידאו שהיא הקליטה, של רוז הקטנה בת החמש, ששדיה תפחו מעבר לכל מידה באשמת הורמוני הגדילה המסוכנים שבהם מאביסים החוואים את הפרות. הנה הוכחה לכך שהבשר הזה הוא מסוכן, רעיל וחבל להרעיל בו אומה שלמה, שעוד לא לקתה במחלות האמריקניות.

עד שהיא מחלימה, גם אקיקו מספיקה להחלים מהמכות, בורחת מהבית וטסה ליבשת המוזהבת.

סוף דרמטי ופתוח, כאשר אקיקו מתייצבת על מפתן דלתה של ג’יין. אורות מתעמעמים, קאט.

מה אומר, נהניתי מהנופים של ארה”ב אבל התוכן לא עשה לי חשק לבקר שם. ה”סאטירה” שהובטחה בכריכה האחורית הייתה קצת חלשה, אבל פה ושם היו הבלחות של בעיטה בתרבות הצרכנות.

חלק מהדמויות לא עקביות (כמו אקיקו שמחליטה לעזוב, או הצלם ואיש-הסאונד בצוות היפני, שקוראים חוברות סקס עם קטינות אבל מזדעזעים פתאום למראה הילדה המפותחת-מדי)  הדרמה בחלק האחרון לא אמינה אבל ג’יין ואואנו דווקא משכנעים כל אחד בתפקידו.

הפרקים מחולקים לפי ירחי השנה, עם פרולוג לפני ועם אפילוג בכותרת “ינואר” אחרי. בראש כל פרק ציטוט מפי שונאגון, אישה יפנית, הוגת דיעות ומשוררת בתקופה שבה נשים ביפן אפילו לא הורשו לכתוב. מבחינת הסופרת רות ל.אוזקי, זו דמות האישה החזקה, שאליה נישאות עיני ג’יין ואקיקו.  מבחינתי - מיותר. לא התחברתי.

בסופו של דבר, סיפור לא רע שגרם אפילו לי לאכול בחדר האוכל החלבי למשך יום-יומיים (ומי שמכיר את חדר האוכל החלבי, יודע שזה לא עניין של מה-בכך).

“שנת הבשרים שלי”/רות ל.אוזקי. הוצאת עם עובד 2001, 472 עמודים.

זהירות, ספויילר. מי שלא רוצה לדעת את הסוף – שיקרא קודם את הספר.

——————————————————————————————————————-
הרבה נכתב על יתומים, על בתי-יתומים ועל יתומים בבתי יתומים. כנראה שנושא היתומים העסיק מאוד ואולי מעסיק עד היום אנשים רבים, משום שלא רבים מאיתנו זכו להכיר יתומים מבית-יתומים. זה היה כנראה נושא “חם” או “מדליק” בקרב אוכלוסיית הלא-יתומים בעולם. ועכשיו חידה: כמה פעמים מופיעה המילה “יתומים” עד לנקודה זו?
בקיצור, יתומים היו מאוד באופנה בספרי הילדים של פעם. ואפרופו יתומים, גם הארי פוטר הוא יתום. גם הספר “אבא ארך רגליים” עוסק ביתומה מבית-יתומים, אלא שהוא לא קודר כמו ספרי דיקנס למשל ולא עצוב כמו ספרי יתומים אחרים.
תקציר מרופרף:
ג’רושה אבוט היא יתומה שהגיעה לגיל שבו בדרך כלל יוצאים היתומים ל”חיים האמיתיים”, אבל בשל הישגיה בלימודים – סיימה תיכון מוקדם יותר בהצטיינות - היא מושארת בבית-היתומים למשך עוד שנתיים כמטפלת. כאשר אנחנו פוגשים אותה, היא בדיוק מתבשרת על כך שאחד מ”המיטיבים” (החבר’ה העשירים שתומכים בבית היתומים) בחר לשלוח אותה ללימודים בקולג’ והוא צופה לה עתיד גדול כסופרת. ג’רושה בה-ל-ם טוטאלי, ולא יודעת את נפשה מרוב אושר. בקריאות “הו, מיי גוד!, הו, מיי גוד!”    (זה לא כתוב בספר, זו פרשנות שלי) היא אורזת מזוודה ונוסעת למצוא את עתידה בקולג’. שם היא מתחברת עם כמה בנות – בת אצולה, בת-איכרים ועוד, כדי שיהיה ייצוג לכל המגזרים (לא להגזים, אין שם אפרו-אמריקניות. אחרי הכל, זה ספר מתחילת המאה העשרים) – והן הופכות לחברות הכי טובות.
ג’רושה משנה לג’ודי כי זה נשמע יותר טוב ואחת לחודש בממוצע שולחת למיטיב שלה, שבחר להישאר אנונימי ולהיקרא “ג’ון סמית’” מכתב, שמפרט על התקדמותה בלימודים ובחיים בכלל.

באופן כללי, הספר הזה מאוד מצא חן בעיניי. הדבר שהכי מצא חן בעיניי הוא חדוות הנעורים של הנערה-עלמה הצעירה ג’רושה אבוט. גם אני הייתי כזה ולפעמים עדיין: שמח לגלות דברים חדשים ולהרחיב אופקים, נדהם לגלות ש”אמרו את זה קודם, לפניי” ועוד לפני כל כך הרבה שנים, מתמלא בכוח-חיים כשאני יוצא לטייל בטבע, מתלהב מספר שעוד לא קראתי, מתמלא ברוח-לוחמנית כשאני נפגש באיזשהו אי-צדק חברתי.. בקיצור, בן אדם מתלהב שאוהב את החיים.
ג’רושה טורפת את החיים, היא מבינה שניתנה לה הזדמנות לעשות זאת והיא לא מסכימה לפספס אותה בשום אופן: היא לא נותנת לנקודת הזינוק הנחותה שלה כיתומה להגביל אותה: היא פורצת קדימה בשעטה. הסיפור שלה הוא סיפור סינדרלה קלאסי: מי שאהב את נינט ואת זהבית פסי (אם יודעים מה? גם את חנה גור), מי שאהב את “הנסיכה הקטנה”, מי שאהב את לכלוכית – יאהב גם את ג’רושה אבוט.  
עוד דבר יפה בספר הוא יכולת הביטוי של ג’רושה (ובעצם של ג’ין וובסטר) – היכולת לתרגם את החוויות החדשות שלה למילים, במכתבים שהיא שולחת לאבא ארך רגליים. המכתבים מלאים בהומור, באירוניה, בסרקזם ולעיתים בציניות – אני חושב שבדיוק בסדר הזה. ג’רושה מודעת לחולשותיה ומדי פעם מלגלגלת על עצמה, אבל היא גם יודעת שזה הזמן לנצל את העולם:
“לרכוש השכלה זה דבר נשגב, אך זה כאין וכאפס לעומת החוויה המסחררת של רכישת שש שמלות..”.
בנקודות מסויימות בספר, היא נושאת את נס המרד של הנשים, שבאותו זמן עדיין לא זכו לזכות הבחירה: “כשאנו הנשים נשיג זכות בחירה… ” (אז הגברים יצטרכו להיזהר), “אין אזרחיות מועילות..”. מהבחינה הזו אפשר לומר שהספר חתרני, מכיוון שג’רושה היא דעתנית מאוד ואפשר לומר שכאישה שהיא גם נטולת אילן-יוחסין, זכות הדיבור שניתנת לה בספר היא מעל ומעבר למצופה.
ג’רושה מאמינה ברצון החופשי, ב”אמונה שעוקרת הרים”. ואיך לא תאמין? אחרת היא הייתה נשארת בבית היתומים לאורך כל הספר במקרה הטוב או נזרקת אל החיים הבינוניים במקרה הפחות טוב. אבל היא ממשיכה ועושה חיל בקולג’, מפרסמת שירים וסיפורים וממשיכה לכתוב אל אבא ארך רגליים על חוויותיה, חדשות לבקרים. היא גם מבלה את חופשות הקיץ – פעם בחוות לוק וילו שבה גדל הדוד הנחמד של ג’וליה, אותו דוד ג’רווי שמראה התעניינות גדולה בג’רושה ולהיפך ופעם במחנה הקיץ, עם ג’ימי מק’ברייד, אחיה של סאלי, שגם הוא מראה התעניינות לא מבוטלת.
ג’ין וובסטר “עושה לנו בית-ספר” דרך החוויות של ג’רושה: היא לומדת לטינית וצרפתית, היא לומדת דברי-הימים (היסטוריה) וגיאומטריה, מתימטיקה וביולוגיה, ספרות ושירה – ואת הכל היא שופכת על גבי המכתבים אל אבא ארך רגליים. ובסוף –
בסוף היא גם נוסעת אליו, רק כדי לגלות שמדובר בג’רווי פנדלטון, הוא ולא אחר, הדוד הנחמד של ג’וליה.
הביקורת שיש לי על הספר הזה דומה לביקורת על “שלושה גברים בשלג”: לאורך כל הספר יש התייחסות לכסף ולבעלי הממון, או נכון יותר – להבדלים המעמדיים בין בני האדם בעולם – כאל מקור כל הרע אבל מה שמאפשר את כל החוויות הוא אותו ממון שנוא. המיטיבים התורמים לבית היתומים מוצגים כחסרי לב שכל מטרתם היא לנקות את מצפונם ולהמשיך לחיות במגדלי השן שלהם ; הדוד ג’רווי עצמו מתייחס לעניים ולפרולטריון כאל אנשים שווים לו ומצד שני לא מוותר על ההידור והגינדור במלבושיו ; ואף על פי שהוא בעד רצון חופשי וגם ג’רושה לדעתה היא בעלת רצון חופשי – אנחנו יודעים שהוא מניע אותה לאורך כל הספר ללמוד כדי להיות סופרת (כי זה מה שהוא רוצה שהיא תהיה) וכמו אותו עכביש “אבא ארך רגליים” הוא לוכד אותה ברשתו ועושה בה כרצונו, עד לאקורד הסיום שבו הוא נחשף והיא מתמסרת לו. קצת חבל. הייתה יכולה להיות כאן איזו דרמה לרגל הסיום.
במהלך הספר, אחרי שג’רושה עומדת על שלה מספר פעמים ומסרבת לקבל כסף מאבא ארך רגליים מכיוון שהיא מתחילה “לעמוד על הרגליים” ולהסתדר בכוחות עצמה, היא פתאום פונה אליו בבקשה לתרום 100$ למשפחה ענייה. מוזר ושובר את המסר של הרצון החופשי, שהיא כל כך מטיפה לו.

לסיכום – באופן כללי הספר הוא נפלא, מצחיק ומעניין וחבל שלא הכרתי את ג’ין וובסטר הזו מקרוב. נשמעת מדליקה. אם מסירים את “משקפי הילדים” וקוראים את הספר בעיני מבוגר, יש כמה בקיעים וחוסר עקביות במסר. אז למי שעוד יכול, עדיף לקרוא את הספר הזה בעיני ילד.

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 165 עמ’ (תרגום נהדר: ענת זיידמן)

אני מרגיש שהפקרתי עמדה. איזה מזל שעידן הציל את כבוד האתר…

לקחתי שישה ספרים למילואים. הספקתי לקרוא שלושה עמודים. היה מְלֵא-הרפתקאות. בסופו של דבר שינסתי מותניים וסיימתי עם זורבה. מגיע לו.

למה הייתי נגד הספר הזה במשך הרבה שנים? – אולי בגלל שעלעלתי בו לרגע כשהייתי בתיכון והוא שיעמם אותי עד מוות? – ידוע שבגיל ההתבגרות האדרנלין מסמא עיני טיפשעשרים ומבלבל את חושיהם. או אולי כי אמא שלי התעקשה שהוא יהיה על מדף הספרים, כי הוא מגדולי הספרים שנכתבו? – ידוע שבגיל ההתבגרות הדברים שטובים להורים שלך רעים מאוד לך, לתדמיתך ולדימוייך העצמי כמורד. ואולי בגלל השם המוזר והים-תיכוניות המתריסה. זורבה היווני?! באמת, איזה שם טיפשי. למה שלא אכתוב ספר ואקרא את שמו בישראל “דוד הישראלי”? ומה זה “זורבה”?! מדוע לבזבז את זמני היקר על זרבוב עם שם של מזרוב?

ואכן, לא בזבזתי אפילו דקה מזמני. כך ישב לו הספר על המדף, בחלק האחורי. לא מוסיף לי כבוד בעיני אף אחד (כפי שספרים זוכי פרס נובל נוטים לעשות), לא מזיק. היחידים שנהנו ממנו היו החרקים הקטנים האלה, שהם לא ממש תולעי ספרים אבל אוהבים לשהות בין הדפים שלו, גם אם לגיבור קוראים זורבה.

עד שהגעתי לגיל שלושים.

ניקיתי קצת אבק מהספרים, כי אחרת הייתי נחנק למוות, ופתאום נפל מבטי על זורבה היווני והתחלתי לשאול את עצמי, מה טעם בספר שמונח על חלקו האחורי של המדף כל כך הרבה שנים מבלי להיקרא ברצינות אפילו פעם אחת? החלטתי לתת לו צ’אנס.

תקציר מרופרף

שתי הדמויות העיקריות בספר הזה הן המספר וזורבה. המספר הוא כבן שלושים, בעל אמצעים שחוקר את החיים ומחפש את משמעותם דרך ספרים – דרך כתיבה וקריאה. כשאנחנו פוגשים אותו, הוא עסוק בדיוק בכתיבת ספר על הבודהא. זורבה, לעומתו, הוא מעין פרחח זקן ויווני, “בן מוקדון” כלשונו, שחוקר את החיים תוך כדי שהוא חי אותם, רוקד אותם, הולל איתם ובועל אותם. בדיוק כך. זורבה שותה, אוכל, משגל, מפטם את עצמו, מקיא את עצמו, זולל את החיים – את כל הטוב ואת כל הרע שבהם. וחשוב מכל – הוא מנגן, מחולל וחוגג אותם.

השניים נפגשים בנמל פיראוס. המספר יוצא למסע קטן בכרתים, אני לא זוכר אם הוא נוסע למטרה מוגדרת – פתיחת מכרה פחם, או שמא למטרה בלתי מוגדרת – “עסקים” באופן כללי. בכל אופן זורבה מצטרף אליו והשניים קושרים קשרי ידידות אמיצים. יחד הם עוברים מסע פיסי ונפשי, מקימים מכרה פחם, מוצאים אהבה או ספק-אהבה, מנסים למצוא את עצמם ולבסוף נפרדים בפרידה עצובה מאוד, כשכל אחד מהם שונה מאוד מהאדם שהיה לפני המפגש.

—————————————————————————————————-

הספר הוא “ספר של גברים”. וזו הביקורת הכמעט יחידה שיש לי על התוכן שלו. ידידות נפש של גברים, אהבה לא-מינית בין גברים, בין חברים למסע, בין שותפים לגורל. החלק הזה הוא החלק היפה. החלק הפחות יפה הוא היחס לנשים. זורבה מתייחס לנשים כאל זן חלוש ונחות: תמיד חובה על הגבר להושיע את הנשים, להציל אותן, לעודד אותן ולחנך אותן כשצריך. האישה עבור זורבה אינה שותפה לדרך אלא פיתוי שלעיתים הוא מסוכן ולעיתים הוא מתוק. הוא מתיימר לדעת כיצד נשים חושבות, כיצד הן מתנהגות וכיצד תנהגנה במצבים שונים. אמנם יש לו כבוד לנשים – אם יש שדיים שאפשר לכבד, אם יש קימורים, אם יש חמוקים.

כשזורבה פוגש בכפר בכרתים את הזונה הזקנה, זמרת-הקברטים לשעבר מאדאם הורטנס, הוא רואה בה את אפרודיטי ולא את האישה הזקנה שהיא כעת. הוא רואה בה את האידיאל, את כל “מין-האישה” – במשמעות של מין (Species). אבל הוא לא מכבד אותה יותר בשל כך. יש גם מקרים הפוכים, שבהם גבר מאבד את ראשו בגלל אישה, כמו במקרה של אלמנת-הכפר שמפילה חללים בקרב בחורי הכפר ואחד מהם מתאבד אחרי שלא נענתה לחיזוריו. גם במקרה הזה זורבה מנסה להגן עליה מפני ההמון הזועם ומצד שני הוא מתייחס אליה כאל שליחת-השטן, פיתוי קטלני, פאם פאטאל. אפרופו המון זועם – זהירות, ספוילר: האלמנה נפרדת מראשה בשלב מסוים בספר, בעזרתו האדיבה של סכין ושל כפרי זועם. אז עד כאן לגבי הגבריות השופעת שדוחקת את הנשים הצידה.

מעבר לזה, כל הספר מלא וגדוש בהרהורים פילוסופיים: כיצד כדאי וראוי לחיות את החיים וכיצד להתכונן למוות, שאלות גוף ונפש, שאלות לגבי תענית וסיגופים והדרך להיטהרות, שאלות לגבי האדם ושייכותו – למי הוא שייך? לעצמו? לאל? חלילה למדינה? או גרוע יותר, לכנסייה? הפחד מהמוות, הפחד מהחיים, אהבת האדם, שנאת האדם, משמעות האדם.

לפני הכל, אנחנו רואים את זורבה ועומדים על כך שהוא היפוכו הגמור של המספר: זורבה חי כאילו המוות אינו קיים ולפעמים כאילו המוות יגיע בכל רגע. הוא רואה בכל יום את העולם, כאילו ראה אותו בפעם הראשונה בחייו. הוא מתפעל, הוא משתולל ומתהולל.

המספר לעומתו – שקול, “תולע ספרים” שמחפש את עצמו ואת אושרו דרך הספר שהוא כותב על בודהא. מפעם לפעם הוא משתפך ואומר משהו על קונפוציוס ועל האושר ואז הוא אומר: “אושרתי”, במשמעות: “אני מאושר עכשיו”.

אם נפלוש לעולם תענוגות הבשר (זה טוב לרייטינג), זורבה והמספר חווים אורגזמה בדרך שונה מאוד: בעוד המספר אומר “איי” קטן, זורבה שואג בקולי קולות. המספר נותן ביסים קטנטנים בחיים. זורבה טורף אותם.

סוגיית הזיקנה עולה לאורך כל הספר. זורבה בן מעל לשישים, כוחו במתניו והוא יודע איך “לחלוב” פחם מתוך סלע, איך להניע אנשים, איך להתקוטט ואיך להתגושש, איך לנשק וגם איך להרוג. אבל ברקע הוא תמיד מוכיח את המספר, בן השלושים, על כך שאינו מנצל את מה שנותן לו הטבע. זורבה מדרבן את המספר ללכת אל אלמנת הכפר ו”לתת שם עבודה”, פשוט משום שהוא גבר בן שלושים והאלמנה היא שטנית באלוהיותה. המשפט “כשאני הייתי בגילך” מופיע לא פעם ולא פעמיים בהקשר הזה. זורבה מגלה את העצבות שבזיקנה והוא מקונן על מר גורלו: “אני ידעתי כי הנצח הוא כל רגע חולף”… “המוות אינו כלום – רק משב פפפ! והנר כבה. אבל הזיקנה חרפה היא. אני מתבייש מזורבה” – הוא אומר על עצמו בגוף שלישי.

זורבה חי באגואיזם. לא מתוך רוע לב, אלא מתוך הידיעה שאם לא ינהג כאילו בשבילו נברא העולם, הוא לא יוכל לחיות את החיים למלוא עומקם ורוחבם: “אני מאמין בזורבה משום שהוא היישות היחידה שנותרה ברשותי. הוא האדם היחיד שאני מכירו”. זורבה אומר: אני מרגיש – משמע אני קיים. לגבי כל השאר אין לי מושג ולכן אני מסתפק בלסמוך על עצמי. זה לא מפריע לו ליצור קשרי ידידות ואהבה עם כל מי שמסביבו ולסחוף אותם אל תוך הריקוד הסוער של חייו.

עוד התנגשות שיש בין תפישות העולם של זורבה ושל המספר היא בנושא הידיעה, ידיעת העולם. מהי הדרך הטובה ביותר לחוות את העולם? המספר דוגל בתיווך של ספרים. זורבה בז לספרים: הוא דוגל במעשה. זורבה הוא איש המעשה. המספר הוא איש-המעשיות. “אנו, בעלי ההשכלה, אין אנו אלא עופות שמיים נבובי ראש”. הנהמה הפנימית לא אמורה להסתנן החוצה דרך דפי ספרים. היא אמורה להיצעק. גם המספר מגיע בסופו של דבר למסקנה, שלא יוכל לחוות את החיים בתיווך ספרים בלבד. הוא הולך אל האלמנה, הוא מסיים לכתוב את ספרו – משחרר את הבודהא ומשתחרר מן הבודהא ובכך מסיים את החלק הלימודי של חייו לעת עתה ומתחיל לחיות עם זורבה, שעדיין מציק לו קצת בנושא העדינות והזהירות שבה הוא חי: “אם תמצא מעל לשמיכתך פשפש בחורף, ודאי תכניסהו מתחת לשמיכה לבל יצטנן.. אם אני מוצא פשפש, טח!”.

יש ביניהם מחלוקת גם בנוגע לתעניות ולגמילה ממעשים רעים וממנהגים רעים: המספר דוגל בצומות. זורבה דוגל בפיטום עצמי עד שהגורם שאליו התמכר יהיה לו לזרא ואז יפסיק בבת אחת: “אין שום דרך אלא זו. להתפטם עד שתתפקע. בסגפנות לא תועיל כלום”. זורבה לומד דרך הגוף. המספר – לומד דרך השכל.

שני מוסדות שמאוד מפריעים לזורבה הם המדינה והכנסייה. הוא מעדיף את האינדיבידואליות ואת מלחמותיו הוא מנהל בשביל עצמו ובשביל חבריו, לא בשביל רעיון המדינה והלאומיות שגרם לו לרצוח ולחטוא בעבר. כתוצאה מהלאומיות, שבמלחמות הופכת ללאומנות, “האדם נעשה חיה טורפת”, “כל זמן שיש ארצות, יישאר האדם כחיית טרף”. זורבה מספר בעצב כיצד במלחמה אחת רצח כומר בולגרי בשנתו ואחר כך נאלץ להישיר מבט אל חמשת ילדי הכומר.

הכנסייה – הכנסייה בעיניו היא שורש כל רע. אין רע באמונה באל או בבתולה ובחסדיה, אבל הכמורה המסואבת והנזירים החוטאים שזורבה פוגש גם בכרתים, גורמים לו לחזק את אמונתו בפנתאיזם ובאמונתו של האדם הבודד ישירות מול אלוהים. לגביו, הכנסייה מיותרת ולפעמים אפילו מרחיקה את האדם מהאלוהים. לכן הוא מעודד את הנזיר המבולבל זכריה להצית את המנזר שלו: אולי בכך הוא יעשה טובה לאדם, לאלוהים ולאמונה.

גילויים של פנתאיזם יש בכל כמה עמודים, כשהמספר וגם זורבה נפעמים לנוכח הטבע הנהדר שסובב אותם: “שביל החלב השתפך מקצה השמים עד קציהם.. ישבנו על חלוקי האבנים והגלים ליקלקו את רגלינו”.

בסופו של דבר, זורבה והמספר נכשלים בעסקיהם אך מצליחים במסעם הרוחני וגם אנחנו מרוויחים מזה סיפור יפה עם הרבה פילוסופיה ומוסר השכל.

ולא הזכרתי את סופה של מאדאם הורטנס (לא לבעלי קיבה חלשה) שמעורבות בו אי-אלו תולעים לבנבנות ושמנמנות, את ידידו הרחוק של המספר, ששולח לו מכתבים ממזרח אירופה ועסוק בלהקריב את חייו למען היוונים, את ידידו של זורבה באפריקה, שמגדיר את עצמו “איש יווני – שונא היוונים”, את מימיקו שוטה הכפר, את הרכבל ועוד הרבה דמויות שמי שיקרא – יכיר. אבל זהירות: הקריאה דורשת הרבה סבלנות. שמשתלמת.

זורבה היוני/ניקוס קאזאנצאקי. הוצאת עם עובד (1959). תרגום: חנוך קלעי. ויש גם תרגום חדש.

לחובבי הפיזיקה בינכם, המחבר מביא את הסקירה הממצה ביותר של ההיסטוריה של מדע הפיזיקה מאמצע המאה ה 19 עד לימינו עם התמקדות באסטרופיזיקה,
הוא מביא בצורה של תקציר היסטורי מבט על איך התפתחויות הטכנולוגיה המתמטיקה הפיסיקה שאיפשרו בניית טלסקופים גדולים יותר קידמה את הידע האנושי,
הספר כתוב בצורה מאוד מובנית הוא מתחיל בהתחלה של חקר היקום ובנוי על היסטוריה של חוקרים, סינג מסביר איך לאורך ההסיטוריה השתנתה התפיסה שלנו על היקום בו אנו חיים, עם הוספת קטעים אישיים על ההיסטוריה הפרטית של כל החוקרים החשובים שהביאו לפריצות הדרך הגדולות ביותר, כולל סיפורים מעניינים על היריבויות בעולם המדע, על ההשקפות השונות שעלו ונפלו במהלך השנים ועל התיאוריות שבסופו של דבר ששינו לעד את הדרך בה אנו מסתכלים על היקום.
הספר לדעתי לא מתאים לכל אחד אבל לפחות לטעמי הוא ספר טוב, אני חושב שיש דברים שצריך לדעת
ע”מ להרחיב קצת את הדעת.

תהנו.

  מזמן לא כתבתי אולי מכיוון שלא מצאתי משהו מעניין לפחות מבחינתי לקרוא,
אבל ביום שבת הייתה ההשקה החגיגית של הספר החדש בסדרת הארי פוטר מאת ג’.ק. ראולינג
אז מה התחדש בספר…. כדי לא להרוס למי שעדיין רוצה לקרוא את הספר לקראת סוף הפוסט אני ארשום כמה ספויילרים, קוראים יקרים הישמרו!,
  אז ככה, לדעתי הספר האחרון ואין לי מושג איך יתרגמו את Deathly Hallows לעיברית.. הארי פוטר וה”    ”
הוא הספר הטוב ביותר בסדרה, הוא מצליח לרתק את הקורא לאורך כל 609 העמודים (לפחות בגרסה הבריטית, הגרסה האמריקאית של הספר פרוסה על יותר דפים לא ברור לי למה אבל זה כך…..).
מרגע שהתחלתי לקרוא את הספר לא יכולתי להפסיק. הדימיון של ראולינג לא מפסיק להשתולל, מצליח להעביר את הרגשות, החוויות של הדמויות בצורה מאוד מוצלחת לטעמי. ראולינג מצליחה לרגש את הקורא לאורך כל הספר. תוך כדי הסיפור אני לפחות התחברתי הרבה יותר לדמויות.
  קריאת הספר הופכת אחרי כמה עשרות עמודים לחוויה רוחנית ממש, ומאתיים העמודים האחרונים המובילים לסוף, מביאים את הקורא (במקרה הזה אותי), למצב בוא הוא פשוט לא מסוגל להפסיק לקרוא, אני לא מכיר הרבה ספרים שגרמו לי להיות מרותק אליהם כמו לסרט אקשן טוב, אולי בגלל שראיתי את הסרט החדש של הארי פוטר לפני שהתחלתי לקרוא את הספר כל הדמויות היו מסודרות לי בראש כך החוויה של קריאת הספר הועצמה.

  לסיכום החלק הראשון, אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי, פשוט מעולה, אני לא ארחיב בתיאורים לכו, קנו, קיראו, ויפה שעה אחת קודם.

ספויילרים!!!!
המשיכו לקרוא »

מזמן לא קראתי ספר ילדים נחמד וחשבתי לעצמי, שהנה הגיע הזמן. בעבודה קצת לחוץ, בחיים קצת מותח, החלומות הרעים טיפה מציקים וחם. חם מאוד. החמסינים בפתח. אז החלטתי להתרענן עם ספר ילדים, משהו קליל וקליט שישכיח קצת את הצרות של הגדולים ויזכיר מעט את הילדות. מצאתי אצל ההורים את “מטילדה”, מאת רואלד דאל.

הרואלד הזה כבר כתב את צ’רלי והשוקולדה וגם את ג’יימס והאפרסק הענקי והספרים שלו מופיעים בעברית בסידרת “מרגנית” – ספרי מופת לילדים ולנוער, של זמורה-ביתן. את הסידרה הזו זכרתי לטובה אז החלטתי להיכנס אל עולמה המופלא של מטילדה. לרוע המזל, המילה בת חמש-האותיות א כ ז ב ה, לא איחרה לבוא. זה לא בגלל שהוא ספר רע. זה בגלל שהוא ספר פשטני, שטחי.

תקציר מרופרף:

מרוב פשטנות, התקציר הזה יהיה גם ספויילר: מטילדה גרה בכפר אנגלי עם הוריה המגעילים ועם אחיה הטיפשון. בתחילת הספר היא ילדה כבת ארבע, חכמה מאוד ובוגרת מאוד לגילה. אביה הוא סוחר מכוניות משומשות שמרמה אנשים ומתעשר שלא כדין. אמה סתם. ושם משפחתם הוא סטמבל, שילוב מתחכם בין “סתם” ל”טמבל”. ההורים לא מעריכים את בתם, היא לא מעריכה אותם. מאוחר יותר הם רושמים אותה לבית-הספר המקומי, שבו מלמדת המורה המקסימה מרשמלו. לעומת העלמה מרשמלו ובכל קנה מידה, המנהלת טרופדרוס (כן, חיבור של “טרוף” ושל “דרוס”) היא אישה איומה, ענקית, שהיתה בעברה מתעמלת אולימפית והתמחתה ביידוי פטיש.

מכאן ואילך מתפתח סיפור “מדהים” (לא ממש), שבמהלכו מטילדה הקטנה מנצחת את המנהלת הענקית באמצעות כוחות מופלאים שהיא מגלה בעצמה, מצליחה לסלק אותה מן הכפר ולשכן בביתה את המורה מרשמלו. גם ההורים של מטילדה צריכים להסתלק פתאום לספרד, בגלל עסקיו המפוקפקים של האב. הם מוותרים על מטילדה והיא נשארת לחיות בכפר באושר ועושר, מאומצת על ידי המורה הטובה מרשמלו. THE END.

תשמעו. השנים אמנם חלפו והקידומת התחלפה לפני כמה ימים, אבל נשאר בי המון המון המון ילד מהילדות ואני יכול לחתום לכם, שבאותה מידה בה אני לא קניתי את הסיפור ואפילו נרתעתי ממנו, כל ילד נבון שעוד לא סומם על ידי הממבו-ג’מבו הטלוויזיוני לא יאהב אותו.

ולמה? – בגלל הפשטנות וחוסר התיחכום. אני ממש לא נגד פשטות בסיפורים. סיפור פשוט, אם מספרים אותו בצורה מעניינת ומלמדת, יכול בקלות לתפוס אותי חזק. אבל כשאין בסיפור שום עומק, שום מחשבה, שום הגיג שאפשר לנעוץ בו שיניים ולהפוך בו במשך כמה שעות אחרי שקוראים את הסיפור – אז הוא הופך להיות סתם עוד ערימת אותיות מודפסות על גבי נייר ; עוד פיסת יער שנכרתה לשוא.

אני לא יודע אם זה רק התרגום או שגם המקור היה גס כל כך, אבל הדבר הראשון שהפריע לי מאוד בספר הזה הוא השפה הגסה. כאשר אביה של מטילדה צועק עליה: “תסתמי את הפה הגדול שלך”, או כאשר הוא צורח: “בשביל מה את צריכה ספר מחורבן?”, נראה לי שזה מפלט של רואלד דאל משימוש בשפה גבוהה יותר ובמחוות מתוחכמות יותר, שהיו מעבירות את חוסר ההערכה והניכור של ההורים אל מטילדה בצורה הרבה יותר טובה. בשביל לכתוב על אנשים שמקללים, לא צריך להיות רואלד דאל. מספיק להיות סתם בלוגר. כמות המילים “טיפש”, “יבחוש”, “עכברוש”, “אידיוט”,”מטומטמת” וכיוצא באלו מחמאות גרם לי להוציא את הספר הזה מרשימת הספרים שעליהם אמליץ לילדיי לעתיד. אחרי הכל, את זה יש להם גם ברחוב. למה הם צריכים ללמוד ניבולי פה גם מספרים?

זה היה הדבר הראשון. אחר כך באה השטחיות האינסופית של הדמויות. אם דמויות היו מסכים, הדמויות בספר “מטילדה” היו פלזמות. LCD. מטילדה היא ילדה מדהימה, מחוננת וגאונה מהעמוד הראשון ועד סופו של הספר. מרמשלו היא מורה מקסימה מתחילת הספר ועד סופו. הוריה של מטילדה הם אנשים רעים וטיפשים מתחילת הספר ועד סופו. אני יכול להמשיך, אבל עדיף לי לכתוב את המשפט הזה עם שדה ריק ___________ שבו תוכלו למלא כל דמות שתרצו, כי אף אחד לא משתנה: כולם נשארים בדיוק אותו הדבר. חבל.

מה עוד? – הקלות הבלתי נסבלת של החירטוט. מטילדה היא קטנה, מסכנה וחסרת אונים. אז.. איך היא תנצח את כל הרוע שבעולם, שמתגלם בדמות העלמה טרופדרוס? כמובן – פתאום יש לה כוחות על טבעיים והיא נסיכת הטלקינזיס שיכולה להזיז דברים בכוח המחשבה בלבד. האח-הידד. כמה פשוט. אני מוכרח לייעץ לחברי דאל, אם יסכים לקחת עצה מקורא ותיק: רואלד, אל תשבור את הרצף. כתבת על ילדה קטנה ומסכנה שכל העולם מתעלל בה? כתבת עולם ריאליסטי ועגום? אל תערב פתאום כוחות על טבעיים, כי זה לא במקום. זה לא מתאים פה. כוחות על טבעיים זה פופטיץ.

לא הקשיב. חבל. ובכן, מטילדה מקבלת כוחות על טבעיים, העיניים שלה מאירות, היא רוקחת איזו מזימה ומצליחה לסלק את המנהלת הנוראית טרופדרוס לתמיד. אחרי שהצליחה – הכוחות עוזבים אותה. כמה נוח, כשהיא צריכה אותם הם באים, כשהיא לא – הם עוזבים פתאום.. קצת מביך, העניין הזה. ולא אמיתי. והילדים מרגישים.

אפרופו העלמה טרופדרוס – בקטעים שבהם היא מתעללת בילדים, היה לי חשק לסגור את הספר ולומר תודה ושלום לדאל. פעם היא תופסת ילד מהאוזניים ומאריכה לו אותן, פעם היא מניפה ילדה כשהיא אוחזת בצמותיה ומיידה אותה כמו ביידוי פטיש אל שדה רחוק, פעם היא הופכת ילד ומנערת אותו – וכמעט אף אחד לא מתנגד. גם לא ההורים. גם זה מאוד לא מציאותי ולא משתלב עם החלקים האחרים בסיפור.

ובסוף – כשהוריה של מטילדה בורחים לספרד – לא ברור אם הם בורחים מפני עבריינים או מפני המשטרה שגילתה פרטים אודות תרמיותיו של האב – מטילדה פשוט אומרת להם שהיא נשארת והם לא מנידים עפעף ונוסעים. נו בטח, הילדה כבר בת חמש ומשהו, היא תסתדר יופי לבד.

לסיכום, חבל להכביר מילים. ה”אני הילדותי” שלי אמר את דברו. הספר הזה נחמד להמתנה בתור לרופא, או כדי להעביר שעה במילואים, בין השמירות. לא יותר.

אם רוצים לקרוא ספרים מעניינים באמת מאותו ז’אנר של ילדים-שלא-מוצאים-את-עצמם-אל-מול-המציאות-הנוראית, שגם נותנים קצת עומק, עדיף לקרוא את ספרי דיקנס ואת “המקרה המוזר של הכלב..”. חבל. באמת ציפיתי ליותר.

מטילדה מאת רואלד דאל, זמורה-ביתן, 2000.

255 עמודים.

לאורך כל ילדותי בערך נתקלתי בספרים של אגאתה כריסטי בבית: הרקול פוארו, מיס מארפל ועוד כמה. הבעייה הייתה הנגישות: רובם היו בהונגרית וכבר (או: עדיין) לא הבנתי מספיק הונגרית כדי להבין מה כתוב בהם. מיעוטם היו באנגלית, שגם בה לא שלטתי יותר מדי. ובספרייה העירונית אף פעם לא עלה על דעתי לחרוג מעבר למדפים של ספרים לילדים ולנוער. ככה זה כשאתה ילד/נער. אתה מתפתה ל”ג’ינג’י”, ל”אל-עצמי” ולכל מיני רביעיות ושביעיות סודיות ולא מעניינות אותך זקנות אנגליות בשם אגאתה כריסטי, שעם כל הכבוד, מה הן כבר יכולות לדעת על מתח ומסתורין.

ובכן, קרוב לגיל שלושים, עשר שנים אחרי שהחלפתי מילים כאנגלי משופשף עם מתנדבים מכל רחבי הגלובוס בקיבוץ [היו כאלה שהחליפו איתם גם נוזלים בדרך ברוח יונייטד קולורז אוף בנטון] הגיע הזמן לנער את האבק ולנקות את האנגלית החלודה ואת הספרים ולקחת דגימה מיצירתה של שועלת המסתורין והמתח.

הספר Sleeping Murder (זהירות, ספויילר!) אולי תורגם לעברית ואולי לא. מהאינטרנט לא הצלחתי לדלות יותר מדי פרטים לגביו. לפי ויקיפדיה, הוא יצא לאור אחרי שהסופרת הלכה אל החושך הנצחי, בשנת 1976 והוא האחרון שמופיע ברשימת ספריה. דרך נחמדה להתחיל לצלול ליצירה של מישהו, מהסוף להתחלה. אפילו באנגלית, אפילו ברפרוף ראשון אפשר לראות ש”יש פוטנציאל”.

תקציר מרופרף:

הסיפור מתמקד בזוג צעיר, ג.ג. – לא גלובוס גולן המוכרים אלא גוונדה וגיילס, שלאחר חתונתם מגיעים לחפש בית באחד מכפרי אנגליה. גיילס לא יכול להגיע, כיון שהוא טרוד בנסיעת עסקים והוא שם את מבטחו בגוונדה, שתמצא להם את בית חלומותיהם. גוונדה יוצאת לדרך במרץ, בודקת בתים, משווה מחירים ולבסוף צד את עיניה בית מדהים, בדיוק כזה שעליו חלמה. היא קונה את הבית במחיר מציאה מבעלת הבית המבוגרת שבעלה נפטר זה לא מכבר והיא מאושרת עד הגג של הקומה השניה. אלא שאז מתחילים לקרות דברים מוזרים.

למשל – גוונדה חושבת על טפט לקיר, בעיצוב מסוים, עם דוגמה מסוימת מאוד של פרחים. כשהפועלים פותחים את ארון-הקיר שהיה סגור במשך שנים, היא מגלה לחרדתה שקירות הבית כבר היו מצופים בעבר בדיוק באותו הטפט שאותו היא דמיינה! כך קורה גם עם השביל בגינה – היא משוחחת עם הגנן ושואלת אותו מדוע אין שביל במקום ההגיוני שבו אמור להיות שביל, בין ערוגות השיחים. הוא מבטיח שיעשה לה שביל אבל אז מסתבר, שכבר היה פעם שביל בדיוק באותו מקום וכל מה שצריך לעשות הוא לברא את הצמחייה שצמחה פרא מעליו במהלך השנים..

הדברים האלה מוציאים את גוונדה מדעתה. אבל הגרוע מכל הוא, שכאשר היא עוברת ליד מקום מסוים בתחתית המדרגות שמובילות לקומה העליונה של הבית, היא מרגישה תחושה נוראית ונזכרת/מדמיינת רצח בצורה חדה וברורה מאוד. ואין לה שום מושג מי הדמויות שהיא רואה בעיני רוחה… גיילס חוזר, בני הזוג מתחילים לחקור מה לכל הרוחות קורה פה והסיפור מתקדם למקומות לא צפויים, שכוללים גם את מיס מארפל, הבלשית המהוללת שהיא גם דודה נחמדה שאפשר לשבת איתה על תה וביסקוויטים אחר הצהריים ולפטפט על הסריגים החדשים או על מזג האויר בעונה הזו בדרום אנגליה. ספלנדיד לאב, איזנט איט?

לחסרי סבלנות קשה לקרוא באנגלית, בייחוד ספרים ישנים. הבעיה מגיעה מכיוון המילים הותיקות שלא לומר ארכאיות, שמרימות ראש פתאום משום מקום. אחרי שהתרגלנו לעולם הסרטים, הדי.וי.די, עם תרגומי הבזק ועם אנגלית אמריקנית עם הרבה “יה רייט”, “או יה”, “לייק אממ..” ו “יו נואו וואט איי מין”, המישלבים האחרים של השפה הולכים ומתרחקים ואין מנוס מלעשות לעצמך טירונות ולשמוע את הקול הפנימי אומר: “חניך תורן, פתח מילון!”. אז פתחתי. סימנתי לי מילים, הבנתי מה הן אומרות בעיקר מתוך ההקשר וכשאספתי מספיק מילים – עשיתי הפסקת מילון ובדקתי האם הבנתי נכון. להלן הסטטיסטיקה: אני שמח לומר שמתוך 10 מילים שלא הכרתי, 7 מהן הבנתי בדיוק כולל הניואנסים הקטנים של השפה, שתיים הבנתי פחות או יותר, מה שצדי קורא “על יד”, ואחת מהן הייתה בכלל לא בכיוון ושינתה את כל המשמעות של מה שקראתי. עדיין, לא רע. אני חייב לציין שיש שם מילים מאוד יפות, וחבל שהן באנגלית.

אז הנה, על הדרך לומדים אנגלית ממיס מארפל ומאגאתה כריסטי מלכת המיסתורין.

הדמויות נחמדות, אבל קצת מעצבנות באנגליותן:

גוונדה הגיבורה מקפצת לאורך הסיפור בין דמות האישה החזקה, שמסתדרת לבד, לבין משענת הקנה הרצוץ, כשבעלה בסביבה – אז היא פתאום הופכת לפאסיבית, לכנועה ולאישה הקטנה. זה חבל, אמרתי לאגאתה כריסטי אבל אז מצאתי שאני מדבר לעצמי, כי אגאתה מתה כבר ב-76.

לקחתי כדור אדום והמשכתי לבדוק איך אני מרגיש כלפי הדמויות בספר.

גיילס, בעלה הטרי של גוונדה, לא מצא חן בעיניי. ראשית – כל מי שעומד ביני לבין הגיבורה הצעירה והנחמדת, מפריע. לא משנה באיזה ספר. שנית – מדובר באדם שבלשון נקיה מתנשא כשהוא נמצא בחברת אשתו ובלשון פחות נקיה הוא תופס עליה תחת. הוא אמור להיות עוצמתי וכריזמטי, גברי וקשוח, אבל כשצריך אותו – הוא לא נמצא שם. מזל שמיס מארפל הדודה-הבלשית מרסנת אותו קצת כשהיא מראה לו שבבילוש דרוש יותר מזוג ביצים ואגו.

דמות נוספת היא דמותו של ד”ר קנדי, שהיה פעם הרופא הכפרי וכעת הוא רופא כפרי לשעבר. קנדי הוא זקן נחמד, שהנרצחת בספר היא אחותו או הייתה אחותו, תלוי איך אתם מסתדרים עם נצחיות הנשמה. בהתחלה הוא לא ממש נחמד אל החבר’ה הצעירים, אבל בסופו של דבר כמו אבוקדו שמונח ימים רבים בשמש, הוא מתרכך.

כמובן שיש גם המשרתים, הטבחית, הגנן, המטפלת לשעבר, השוטרים המקומיים, רכבת, עיר, כפר, נסיעות, חשדות, סיפורים מן העבר, הכחשות, רמיות, רמיזות וכיוצא בכל אלה, שצובעים את הסיפור בצבעים עליזים עם ערפל אנגלי טוב ברקע.

היה לי קצת חבל, שבסופו של דבר מיס מארפל (ואני מבין שזה כהרגלה בקודש) פתרה את התעלומה בשכל חריף וישר. אלמנט המסתורין שהיה בסיפור, התפוגג לטעמי מהר מדי. היה אפשר לתת עוד טוויסט מאלדרי-סקאליי, אבל X-FILES הוא כנראה לא הקאפ-אוף-טי של אגאתה כריסטי, במיוחד לאור מה שהיא כתבה בהקדמה לספר אחר שלה, שהתחלתי לקרוא הבוקר. נראה שאני מתמכר. היא כתבה משהו כזה: “העלילה עצמה יכולה להיות דמיונית וכך גם הדמויות, אך קיים חוק ברזל והוא למקם את הכל בסביבה מוכרת וידועה, סביבה אמיתית שקיימת במציאות ומוכרת לקוראים, שאם לא כן, הם לא ישוכנעו”.

אם אני משווה את הסיפור הזה ל”כלבם של בני באסקרוויל” של קונן-דויל, בכיכובו של שרלוק הולמס האלמותי, אני יודע מיד מה חסר: המסתורין.. בבאסקרוויל הייתי מתוח עד לרגעים האחרונים, עד הסוף הייתי בטוח שמדובר באיזו קללה שרובצת על המשפחה, ברוחו של כלב צללים אימתני ואיום שמשסע בשיניו את בטחונם של בני המשפחה (נדמה לי שהוא גרם התקף לב לאחד מהם, אפילו בלי לגעת בו). בספר הזה, לעומת זאת – אחרי מספר דו-ספרתי של עמודים כבר ברור שלא מדובר במשהו מטאפיסי, אלא ברוצח בשר ודם, מעולמנו אנו. חבל. במקומך, אגאתה, הייתי מושך את זה לפחות עד אמצע הספר.

אבל סופרת שכתבה מעל 70 ספרים בקריירה ספרותית מדהימה שארכה יותר מ- 50 שנה, אישה שהמחזה שכתבה, “מלכודת העכברים”, הוא המחזה שרץ במשך הזמן הארוך ביותר ללא הפסקה על בימות התיאטרון, יוצרת שספריה נמכרו במעל 2 מיליארד עותקים (מיליארד באנגלית+מיליארד בשפות אחרות) והם שניים בתפוצתם רק לתנ”ך וליצירות שייקספיר – היא יכולה לנוח על זרי הדפנה בספרייה העירונית של מעלה, גם מבלי לקבל את חוות דעתי הצנועה.

כאמור, אני לא בטוח שהספר הזה תורגם לעברית ואם מישהו באיזו הוצאה ירצה, אני אשמח לתרגם אותו בהנחה שישלמו לי בליש”טים. אבל יש עוד הרבה ספרים שכן תורגמו וניתן לקרוא מהם ולהתענג על סיפורי מתח ומסתורין שנכתבו “לפי הספר”. אז קדימה לאגאתה.

נ.ב. – הרוצח הוא לא השליח של הפיצה. לא בספר הזה.

דוד.

אחרי שכל העולם ובת דודתו מדרגה שניה מנג’סים לך ואומרים לך ודוחקים בך ודוחפים אותך לקרוא ספר מסוים, בטענה שהוא מדהים ומדליק ומטורף ונהדר ושינה את חייהם ובוודאי ישנה גם את חייך - לא נותר לך אלא להשתכנע ולקרוא. כי מיליון בנות דודות מדרגה שניה בטח לא טועות.

במקרה של “ארבעה בתים וגעגוע” - הן קצת טועות.

תקציר מרופרף:

נועה ועמיר הם סטודנטים צעירים שעוברים לגור יחד. הוא לומד ועובד בת”א, היא בירושלים. כדי לשמור על שלום בית, הם קובעים את מקום מושבם במעוז ציון, החלק הפחות טוב של מבשרת. פעם מעברת עולים מכורדיסטאן, היום שכונה במלעיל. בעלי הבית שלהם הם משה וסימה, הוא נהג אגד, היא נמרה ששומרת על שני ילדים בבית והפסיקה ללמוד, אבל מאוד רוצה להמשיך. לשכנים מת הבן בלבנון - קראו לו גידי. יש לו אח קטן ומיותם בשם יותם. ההורים - אהרון ונחמה. אחרונים חביבים להשלמת הבית הרביעי הם אברם וג’ינה, הסבים.

נועה ועמיר עושים סקס רועש ועושים כאב ראש האחד לשניה ולקוראים, עם כל כובד היחסים שלהם. סימה מצ’תעממת בבית עם הילדים ובשלב מסוים נדלקת על עמיר. משה נוהג באוטובוס ומפרנס את משפחתו. יותם המיותם מתיידד עם עמיר בזמן שהמשפחה השכולה שלו מתפרקת. וכך עובר הזמן. בינתיים פיגועים ורצח רבין וכו’. מציאות ישראלית רגילה. יש עוד כמה סיפורי משנה על הפועל הערבי צאדק, שבונה את הבית של מדמוני ובינתיים מבין שהבית של אברם וג’ינה היה הבית של המשפחה שלו, לפני ‘48. יש את המשוגעים במועדון שאליו הולך עמיר, כדי להשתפשף בחולי נפש (הוא לומד פסיכולוגיה), יש גם את השליח של “הארץ” שלא מתאמץ לשים את העיתון על מפתן צריפם של נועה ועמיר, אלא זורק אותו בקשת גבוהה מדי היישר אל גג האסבסט.

יש את מודי שמטייל וכותב לעמיר, יש את דוד בצרי שמנגן עם הלהקה שלו. ויש עוד. ובסוף - הרוב מסתדר.

—————————————————————————————

 כשאתה עומד לקרוא ספר שכתב נכדו של ראש ממשלה (במקרה הזה, של לוי אשכול) אתה מגיע גם בציפיה דרוכה וגם עם כוונות רעות: הציפיה היא למצוא משהו גדול, כי בכל זאת מדובר בנכד של והכוונות הרעות באות מהמקום של קינאה ושל שינאת-נפוטיזם, כי בכל זאת, לא כל בן-של ונכד-של יכול להחליט פתאום שהוא סופר ומי הוא בכלל וכיו”ב וכו’.

פייר? - בחוויה הכוללת נהניתי יותר והתאכזבתי פחות.

מה שנבו מנסה לעשות, הוא לתפוס תמונה של ככככל החברה הישראלית, נכון לתקופה של רצח רבין: יש זוג צעיר שמנסה לגור יחד, יש את המתיחות של תל-אביב מול ירושלים (מי אמר הדגנחש ולא קיבל?), יש ערבים, יש פיגועים - אגב בלי קשר האחד לשני בספר הזה - יש משוגעים, יש קיטוב בין מזרחים לבין ספרדים, יש קיטוב בין חרדים ו”מתחזקים” לבין חילונים, יש הרוג בלבנון ומשפחה שכולה..  בעצם, כל השסעים החופפים-מקבילים-צולבים בחברה הישראלית, שעליהם לומדים בקורסי התקשורת נמצאים פה.

 מהבחינה הזו, הספר היה לי קצת עמוס. אם רוצים שהנושא המרכזי יהיה אדמתם הגזולה של הפלסטינים וזכות השיבה והעוול שאנחנו מעוללים להם - אפשר לכתוב על זה כמה ספרים בנפרד. אם רוצים שהנושא המרכזי יהיה שכול ואובדן של בן במלחמה ומה זה עושה למשפחתו ולאמונתה בצדקת הדרך ו”תדע כל אם עבריה… ” - גם על זה אפשר לכתוב כמה ספרים. וכך לגבי כל נושא בספר הזה. השילוב של כולם בספר אחד מנסה להראות את הפסיפס הבלתי אפשרי של החיים. הבעיה היא, שלפעמים זה בלתי אפשרי גם בספרים וקשה להכיל את כל מה שקוראים - עוד זה מדבר וזה בא ועוד זה מדבר וזה בא והסיפור משתבר ומתפצל לטיול של מודי - ופתאום למחשבות של ההורים השכולים - ופתאום לכפר הערבי של צאדק. אז קשה לקרוא ובעיקר לעקוב ומצד שני, המבנה המשובר והקטוע הזה מסמל את החברה שלנו וזה חומר מעולה למחשבה ; אנחנו כמו חלבה אגוזים מהשוק: מתוקים ומדהימים, אבל נגיעה קטנה ותיכף כולנו מתפוררים בידיים.

מבחינת הצורה, הסיפור הוא ראשומון שמאוד מזכיר את “המאהב” של א.ב. יהושע: יש נקודות מפגש של הדמויות, שמסופרת מזוית הראייה של המשתתפים השונים בסיטואציה. קודם דמות אחת מספרת ואנחנו רואים דרכה את הדמות השניה - ואז הדמות השניה מספרת. כך יוצא, שאנחנו מקבלים 4 פרשנויות: מה חשבה הדמות הראשונה, מה היא חשבה שהדמות השניה חושבת, מה חשבה הדמות השניה ומה היא חשבה שהדמות הראשונה חושבת. בשיטה הזו יש מצד אחד עיכוב של הקורא, כי העלילה לא מתקדמת ו”נתקעת” על תיאור אותו האירוע ומצד שני יש הרבה נקודות למחשבה על איך אני תופש את המציאות, איך האחר תופש אותה ואיך אני תופש את האחר.. זה יקסום בעיקר לחובבי פסיכולוגיה.

נוסף לנקודות המבט השונות על אותה סיטואציה, הספר מחולק לבתים (נכון, ארבעה). בסוף כל בית יש פזמון, שהוא שיר שכתב דוד בצרי, החבר הזמר של עמיר. הפזמון הראשון הוא על זוגיות ואהבה, הפזמון השני על אמונה, הפזמון השלישי על מוות ופיגועים והפזמון הרביעי - על טעות, הרפייה, ויתור.

בין לבין - ב”קטעי הקישור” בין העדויות של כל משתתף, יש חרוזים. קטעי הקישור המחורזים האלה הזכירו לי תיאטרון, שבו בזמן שהשחקים מחליפים בגדים בין המערכות או תוך כדי המערכות, עולה הקריין, המספר יודע-הכל ונותן איזה קטע שמפרש ומבאר את הסיטואציה שראינו, ואת זו שמיד נראה.

ונעבור לדמויות. נועה עצבנה אותי, גם בגלל שאין לה חברות, גם בגלל שהצילומים שלה הם החברים שלה והיא חופרת בהם וחופרת בהם ופתאום מגלה עוד משהו ועוד זוית ומנסה שהכל יהיה נורא סמלי וזה משגע אותי. לעמיר - יש חברים ולימודים ומשוגעים שהוא מטפח במועדון. וגם את יותם המיותם, שעמיר מהווה לו “תחליף אח אינסטנט”. מודי, הטייל, החבר של עמיר שמספר לו סיפורים במכתבים (למי שזוכר, באמצע שנות התשעים עוד לא תקשרנו ב EMAIL מהטיול הגדול) הוא בעצם קולו של נבו, שיכול להגג את הגיגיו על החיים בזכות ריחוקו הגיאוגרפי הזמני ממכורתו. דוד בצרי הוא דמות שולית והשירים שלו נראים לי מאוד ילדותיים, חלק ממה שלא אהבתי בספר.

שני האנשים שהכי עניינו אותי הם סימה, המזרחית הדעתנית בעלת עיני-הנמרה, שבכל דף אפשר לראות שהיא גדולה על תפקיד האם והרעייה שהועידו לה והתפקיד- קטן עליה. היא הרבה יותר סקסית ממה שהחיים עושים ממנה, היא הרבה יותר נבונה ממה שהיא נראית בעיני אנשים. היא מייצגת את ההחמצה הגדולה.

וגם צאדק. צאדק יכול היה בקלות להיות ניסן, הבן האובד (המת) של אברם וג’ינה, אבל איתרע מזלו והוא נולד ערבי בתקופת הנכבה. צאדק היה יכול לגדל משפחה לתפארת בבית אבותיו, עם דקלים וזיתים ועדר משלו אם קום המדינה של היהודים לא היה נתקע באמצע.

שתי הדמויות האלה הן דמויות שמאוד קל להזדהות איתן, שהסביבה מעריכה הרבה הרבה פחות ממה שמגיע להן וממה שהן יכולות להיות. הפוטנציאל שלהן זועק אבל הזעקה אילמת.

בנושא הזה, של הסכסוך ושל יחס הפלשתינים לסכסוך, לאדמה, למולדת ולמציאות המטורפת שבה אנחנו חיים בארץ הזאת, נבו עשה עבודה יסודית ומעמיקה מאוד. את זה ניתן להבין גם מרשימת התודות בסוף הספר.

זהו. בסך הכל ספר טוב מאוד לקריאה, אבל לא יצירת מופת כי חסרים בו הרבה דברים ויש הרגשה של שיא בעומק הכתיבה, שרודף שפל וחוזר חלילה. לגבי הסוף - מה אפשר להגיד? אומרים ש”אין סופים טובים”. לפעמים זה תופס גם לספרים. לגבי הספר הזה - תצטרכו לשפוט בעצמכם.

ארבעה בתים וגעגוע/אשכול נבו, הוצאת זמורה-ביתן, 2004. 361 עמודים.

רישמו לפניכם מתכון לספר:

חומרים:

אחת גיבורה מטורפת עם הפרעות-שינה.

אחד דוקטור מטורף, מומחה להפרעות-שינה.

אחד בחור מטורף, שמאוהב בהיא עם הפרעות-השינה.

אחד מבקר סרטים עם נדודי שינה קשים.

אחת בחורה לא קשורה שהייתה פעם ילדה ועכשיו היא צעירה בת עשרים.

הוראות הכנה:

לערבב, לערבל ולקשקש.

להוסיף שמות של סרטים ושל ספרים, בעיקר כאלה שלא קיימים באמת במציאות. לעשות מהגיבורה לסבית. לעשות מהמאוהב טרנס-סקסואל. וזה כולל את הניתוח כמובן. לקפוץ קדימה ואחורה בזמן. לשלב ניסויים בבעלי חיים וגם בבני אדם. לא ללכת “עד הסוף” עם אף דמות. לשבור לכל הדמויות את קו האופי בשלב זה או אחר. להקצין את הסוף. אבל לא לשכוח שיהיה הוליוודי.

התוצאה

נחמד לקרוא ולהעביר את הזמן. לא נפלתי.

כשקראתי את מה שכתוב על הכריכה האחורית של הספר(עטיפה יפה, נקייה, עיצוב יפה), תקציר שמספר על “מפגן ראווה מבריק” של הסופר המוכשר ג’ונתן קו -  על ביתם של קבוצת סטודנטים שהופך כעבור 12 שנים למכון לחקר הפרעות-שינה והם חוזרים אליו, כל אחד מסיבותיו - נזכרתי מיד בסרט “קו הדממה”. עוד לא ראיתי אותו, חשבתי לעצמי, אז כדאי לראות אותו עכשיו, כי עלילת הספר נשמעת לי דומה מאוד. צפיתי - וטעיתי: הסרט הרבה יותר מעניין והוא מתעסק בשאלות מוסריות כבדות משקל לעומת הספר, שעל אף 411 עמודיו נראה לי לוקה באיזו רדידות.

איך אומר החיקוי של אילנה דיין? - הסיפור הוא פשוט:

גריגורי הוא סטודנט שאפתן למדעי הפרעות-שינה. הוא פוגש את מושא המחקר האולטימטיבי שלו, שרה, שנראית בחורה צעירה, ביישנית ומופנמת. היא לא ממש נופלת לרגליו או נופלת ממנו אבל היא נופלת די הרבה לתוך שינה בהקיץ ולתוך חלומות כל כך מוחשיים, עד שקשה לה להבחין בין חלום למציאות, דבר שמאוד מקשה עליה את ההתנהלות היומיומית. אין מאושר מגרגורי, שסוף סוף נזדמן לו מושא מחקר כל כך קרוב, פגיע, זמין ובר-זיון. הוא מנצל אותה מינית, נפשית וגם גורם לה פה ושם נזקים פסיכולוגיים לטווח ארוך. בעיקר הוא אוהב ללחוץ לה על העיניים בכוח וממש לפני שהן עומדות להתפקע - להרפות. בגלגול הבוגר שלו הוא חוזר למעונות האוניברסיטה שבו למדו, שוכר את המקום ומקים מרפאה לחקר הפרעות השינה. לשם מתנקזים החברים אחרי כמה שנים, פיסית או במחשבה, כל אחד מסיבותיו.

שרה מצידה מגלה את נטייתה הלסבית בעזרת ורוניקה, לסבית-פוליטית דעתנית, שאפתנית ונחרצת שפותחת לה עולמות חדשים תרתי משמע וגם מלמדת אותה את כל מה שהיא צריכה לדעת על מחזות, על ספרי שירה ועל מניפסטים נשיים ופמיניסטיים.

ויש עוד שניים מרכזיים בסיפור הזה:

רוברט - שלא ברור כל כך במה הוא מוכשר, מעבר לעובדה שהוא יודע להקשיב מצוין לשרה. שרה גם היא יודעת להקשיב מצוין לרוברט. רוברט מאוהב. נראה שגם שרה. אבל אז מתגלה שהיא לסבית, הו, לא! רוברט רוצה למות. אבל רגע! יש דבר יותר טוב מאשר למות! פתאום רוברט נזכר שהוא אישה שחבויה בגוף של גבר, אז הכי טוב לחתוך את האיבר שגורם לו הכי הרבה סבל ואז לזחול חזרה אל בין זרועותיה (כי “אל בין רגליה” כבר לא יהיה רלוונטי) של שרה. הכי טוב לחתוך.

טרי - אחרון חביב - הוא עיתונאי שקצת הרס לעצמו את הקריירה עם איזה מגאזין קולנוע שהוא הצליח להביא לסגירתו, חודש או חודשיים אחרי שהתחיל לעבוד בו. מאז הוא עובד כפרילאנסר, כותב ביקורות כנושא הבשורה ”אבל משלמים לו לפי השורה”, כמאמר השיר.

ג’ונתן קו עושה מה שעשו רבים לפניו וודאי יעשו גם רבים אחריו - הוא מפגיש את הדמויות שלו פעם אחת בעבר, בהיותם סטודנטים ופעם אחת בעתיד, בהיותם אנשים מבוגרים בתריסר שנים, שעדיין מחפשים את עצמם כל אחד בתחומו. הוא מקפץ בין עבר לבין עתיד, מפזר רמזים, מפרש את הרמזים ועוטף הכל בצלופן יפה בסוף.

אבל זה ליד, זה לא זה, זה כמעט. בעצם אפילו לא כמעט. אני רואה שהוא רצה ליצור משהו מיוחד, איזה ספר מדהים שראשי הפרקים שלו מעוטרים בקוים ובגלים ממוניטור השינה ; יכול להיות שהוא רצה לומר משהו על החיים עצמם, על המקריות, על השדים שפעם מאיר שלו הגדיר כלולא, אילולא ואלמלא ; יכול להיות שהוא רצה לומר משהו על החד-פעמיות שבסרט, שבתמונה, שבחלום, על חוויות שלא יחזרו, על דברים שיוכלו לתקון ועל דברים שלעולם לא ניתן יהיה לתקן..  יכול להיות. מה שיצא הוא סיפור הוליוודי אמריקני עם דמויות שמשתנות יותר מדי ואינן נאמנות לקו אופי מרכזי אחד (שרה שהופכת מכנועה לנמרה ; טרי שמחליף קוי אופי מאדם שבור לאדם קשה כמו צור חלמיש, רוברט שמוותר על הזיקפה שמעוררת בו שרה על החוף לטובת זיקפה נפשית, בתור אישה).

קצת חבל, כי אם השאיפות לאמירה פילוסופית על החיים היו נסתרות יותר, אולי הייתי נהנה יותר. אבל כפי שהספר בנוי, אפשר לראות שהוא רוצה לומר משהו על החיים - והמשהו הזה יוצא די רדוד ולא ברור בסוף.

לסיכום - ספר-סרט נחמד מאוד לארבעה ימים או לשבוע של קריאה. גם לסופשבוע הוא לא רע. אבל אל תבואו עם ציפיות גבוהות מדי.

(הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, במקור מ 1998)

אחרי שביליתי ירח דבש שלם ביפן לא מזמן, העזתי לחשוב שאולי אני מבין את התרבות היפנית קצת יותר מהאדם המערבי הממוצע. הספר הזה גרם לי להבין שאני לא ממש מבין, או לפחות לא ממש מבין את הרוקי מורקמי.

תקציר מרופרף:

גיבורנו הוא בחור על סף שנות ה 30 שלו, הוא מעשן כבד ומחפש כבד אחר משמעות בחייו. יש לו גרושה, יש לו חתול, יש לו חבר ברמן, יש לו שותף שתיין בחברת הפרסום, שהיה פעם חבר שלו ועכשיו פחות. יש לו חברה שכל מה שמדהים בה הוא האוזניים שלה ובלעדיהן היא רגילה לגמרי (אם היא הייתה ואן-גוך, היא הייתה חצי בן אדם). לבסוף, יש לו גם חבר אבוד שמכונה “עכבר” שכותב לו מכתבים מהוקאידו, האי הצפוני והקר של יפן.

יום אחד גיבורנו נקלע לסיפור מוזר ביותר - מגיע נציג קר, מנוכר ומוזר של חברה נעלמה כלשהיא, ארגון סודי בסגנון “החברה”, או האירגון ההוא מ”נמלטים” - אתם יודעים, העניין הפופולרי הזה מתיאוריות הקונספירציה, איזו מועצת זדון שטנית שמזיזה את כל ממשלות העולם על לוח השחמט של החיים מבלי שהאזרח הקטן יידע -  ודורש שחברת הפרסום תפסיק לאלתר לפרסם עלון כלשהוא שמציג תמונה של כבשים רועות באחו.

מפה לשם מתגלגל הסיפור ואנחנו מבינים שיש “סנסה”, מנהיג של הארגון הסודי ההוא, שבעבר חווה מעין הארה כשנכנסה בו (מבחינה רוחנית, אל תהיו סוטים) כבשה. ועכשיו הגיבור שלנו צריך למצוא את הכבשה הזו, שמופיעה גם בתמונה, לפני שהסנסה ימות ממחלה או מזיקנה או מהשד יודע מה. אולי מהפרעושים של הכבשה שבתוכו. אחרת - לא כל כך ברור מה ה”אחרת” פה.

———————————————————————————————————

מה אני יכול לומר? - אני יכול לומר “וואלה, אני לא מבין את היפנים האלה”, או “הספר הזה נבצר מבינתי - כנראה שהוא יצירת מופת כה גדולה מהחיים עד שאני לא מגיע לתפוש את אפס קצה של המשמעות”, או “וואו, הוא זכה בפרסים ותורגם לשפות רבות” ועוד כהנה וכהנה, אבל לא.

מה שאני יכול לומר הוא, שיש לי תחושה עמומה שיש פה עניין של מכירת לוקשים, בעיקר לעולם המערבי. זו כמובן רק דעתי ויכול להיות שהספר שינה את חייהם של מיליוני אנשים בעולם.

בעיניי לא מוצא חן הגיבוב של כל כך הרבה נושאים שלכאורה נראים לא קשורים - ולמעשה בהמשך הספר -  נשארים לא קשורים: הסנסה הזה והארגון שלו, שאמור לסובב את העולם על האצבע הקטנה באמצעות איזו כבשה, שחדרה למוחו ; הבחורה עם האוזניים שכל מה שמושך בה הוא האוזניים וכשהיא אוספת את השיער הגיבור כמעט מקבל אורגזמה רוחנית ומצד שני בשלב מסוים הוא פתאום מגלה שהיא לא רק אוזניים ושאולי יש בה נשמה ואז בדיוק היא קמה והולכת בלי שום סיבה ; והדיבור על “יקום שלשולי” פתאום.. אני לא יודע. הוא התכוון להצחיק? הוא התכוון לעניין? אני השתעממתי במהלך רוב הספר ולבסוף, פייר - התאכזבתי.

אפילו בקטע הכי “מותח”, שאמור להיות השיא שבו הגיבור נוסע לחפש את - לא ברור את מי - את החבר האבוד שלו או את הכבשה או את שניהם, אין ממש פואנטה. נוסעים ונוסעים, בסוף מגיעים בעמל רב לאיזה בית נטוש, נכנסים, מחכים, היא עוזבת, הוא חווה חוויה מוזרה כשהוא נפגש עם איש-כבשה ואחר כך עם הרוח של החבר - ולבסוף יורד מההר מבלי להשלים את המשימה, רק כדי לגלות שמבחינת הארגון הסודי ההוא - הוא כן השלים את המשימה ואפילו בהצלחה יתירה. לא ברור.

תשמעו, יכול מאוד להיות שהמדינה שלנו היא כל כך רוויית אקשן ודברים מופלאים ומטורפים מתרחשים בה בקצב כל כך מטורף, עד שסף הגירוי שלנו עלה ואנחנו כבר לא מתרגשים מדמיונות פשוטים. מצד שני, יכול מאוד להיות שהרוקי מורקמי רצה להתקין תבשיל ספרותי שכולל את “נמלטים” (כן, אולי הספר נכתב לפני הסדרה, הכוונה היא לעיקרון של ארגון סודי וכו’), את “הדיבוק”, אולי מחווה ל”מסעדה שבקצה היקום” של דאגלס אדאמס ועוד כמה כאלה ולהגיש למערב משהו מוכר שיערב לחיכו. שמע, לא הצליח הפעם. חסר מלח ובעיקר פלפל.

ואולי יהיה מישהו שירצה לבוא ולהסביר לי את המשמעויות הפילוסופיות העמוקות שפספסתי בספר הזה, את החתירה אל האין, את האקזיסטנציאליזם המתפרץ שבו שמראה לכולנו שהאדם הוא כחץ שלוח אל האין ואין לו מטרה ותכלית…. אם  מישהו יצטרך להסביר לי את כל אלה, אז הספר נכשל  במשימת ההסברה.

לסיכום - אני נכשלתי בהבנת הפואנטה, הגיבור נכשל במשימת הכבשה והרוקי מורקמי, לפחות לטעמי, נכשל במשימת ההסברה.

אם בכל זאת יש לכם זמן פנוי ותרצו לקרוא משהו מוזר או לשפוט בעצמכם האם הוא מוזר - הספר הוא “מרדף הכבשה” בהוצאת כתר. וזהירות, יש בו מעל 300 עמודים.

“האי אני” זכה בפרס לספר הביכורים מטעם משרד המדע, התרבות והספורט בשנת 2001. כך מתגאה העטיפה האחורית של הספר בתוכן שבתוכו. מילא משרד תרבות, אני מבין. אבל מה קשורים מדענים וספורטאים לספרות?

הספר הזה קצת מוזר וקצת מבלבל, הרבה מאוד תל-אביבי, אף על פי שהוא מתרחש בפאריז. למרות העיסוק בחבר’ה עליזים (גם הכריכה שלו ורודה) - המסרים שהוא מעביר וההרהורים של הדמויות בו רחוקים מלהיות עליזים, גאים או שמחים באופן כלשהו.

תקציר מרופרף:

פטריסיה ולינה הן חברות. פטריסיה גוססת ממחלה כלשהיא ורוב הספר היא מדמדמת. לפטריסיה יש בן, קוראים לו מישל. מישל הוא גם הומו וגם מתוסבך. יש לו חבר עוד יותר מתוסבך בשם ז’אן. ללינה יש אח, קוראים לו סטפאן. סטפאן הוא כנראה סטרייט והוא פותח מועדון חדש. לינה מכירה בחור בשם אנטואן, שהופך לחבר שלה למשך תקופה קצרה. לפטריסיה יש אמא, בשם מאדאם רוז’ה. העובדה שמאדאם רוז’ה מתה, לא מפריעה לה בכלל להתקשר ללינה (חברה של בתה פטריסיה) ולהציק לה בהצקות פולניות.

הסיפור עצמו נראה פשוט: פטריסיה עומדת למות, מישל וז’אן נפרדים. ז’אן מתחיל לכתוב מכתבים אישיים מאוד לסטפאן (האח של החברה של אמא של החבר שלו לשעבר), שאותו הוא כלל אינו מכיר. לינה מתוודעת במקרה לאנטואן, סטודנט נמרץ שמתקשר אליה בטעות. הם משוחחים בטלפון, אחר כך נפגשים, אחר כך נוסעים יחד לחופשה בישראל. הם נפרדים עוד לפני הטיסה חזרה. סטפאן וז’אן מתקרבים קצת. וזהו.

———————————————————————————————————-

אז אני שואל את עצמי ובטח גם כל אחד אחר שיקרא את הספר הזה, בן 147 העמודים בפעם הראשונה ישאל את עצמו: האם יש בספר הזה משהו שראוי לזכות בפרס לספר הביכורים?

בעמודים הראשונים עניתי לעצמי שלא. ואז המשכתי לקרוא והתרככתי לעמדת “אולי”. ולקראת סוף הספר כבר הגעתי לדרגת רוך של “וואלה. למה לא”.

כי מה שמיוחד בספר הזה הן לא הדמויות וגם לא העלילה. הסיפור כשלעצמו די לא מעניין. כך גם הדמויות . מה שמייחד את הספר הוא ההתנהגות המופרעת של כל אחת מהן בנפרד והיחסים שנרקמים ביניהן, כשהן יחד. האמת היא, שבספר כזה עוד לא נתקלתי. כמעט לגמרי לא מעניין, כשהעניין שעולה בין השורות מושך אותך להמשיך ולקרוא: אתה יודע שיש משהו בספר הזה, אבל אתה לא יכול לשים עליו את האצבע ולומר: “זהו זה”.

מידת האנטרופיה גדולה. אתה יכול לשים לב שמשהו לא בסדר בז’אן, שכותב מכתבים אובססיביים לאדם שהוא אינו מכיר. את יכולה להבין שפטריסיה לא לגמרי צלולה, כשהיא מדלגת בין עולמות דמיון ומציאות, מפליגה בין העולם הזה לבין העולם הבא בעוד גופה שרוע על מיטת בית החולים ; אבל את השיגעון ואת הטירוף של לינה ושל מישל אפשר לתפוש רק מאוחר יותר, בהמשך הספר, כשאתה מבין שכל אחד בספר הזה דפוק בדרכו שלו ולא כל אחד מחצין את הפגם הזה מיד.

הספר הזה הוא על כמה אנשים אגואיסטים מאוד ועל כמה אנשים אלטרואיסטים. הראשונים - יעשו הכל כדי להשיג רחמים, כדי לטבוע בביצת העצב שלהם כדי להביא אחרים לשכשך בה איתם, לפצוע את עצמם, נפשית ופיסית, כדי לסיים את הלילה בזרועות ה”אהוב” או ה”אהובה” שיחבקו, אפילו אם הם לא אוהבים באמת. אפילו אם הם רק זרים ברחוב. רק שיחבקו. האחרונים - האלטרואיסטים, יבואו ויחבקו, כי מישהו זקוק להם. הם יוותרו על הרצונות שלהם ועל החיים שלהם כדי לעזור שוב ושוב וכדי להבין שהאגואיסטים הם גם כפויי טובה.

מושיק סקאל הצליח לגרום לי להבין כמה דברים על החיים ועל האנשים, גם אם אין ממש סיפור ואין ממש דמויות ואין עלילה. הספר הזה ספוג באינטליגנציה ריגשית. למשל בקטע שבו לינה עומדת להדק את הקשרים שלה אם אנטואן ולעבור מהפאזה הטלפונית למפגש פנים אל מול פנים. היא מראה סימני התלהבות והוא, שכבר מבין שהיא לא לגמרי בסדר מבחינה רגשית, אומר לה: “טוב מאוד, אבל בכל מקרה, לא כדאי לך להיות החברה שלי”. וכשהיא שואלת מדוע, הוא עונה: “כי אני אוהב אותך כל כך, שלא תפסיקי לשאול את עצמך איפה הייתי כל השנים”. (עמ’ 67). וכמה עשרות עמודים אח”כ אנחנו מבינים עד כמה הוא צדק.

טוב, מה יש עוד להגיד.

ספר מוזר, שאין בו משמעות כמעט למה שכתוב ויש בו ים של משמעויות למה שמשתמע מתוך הכתוב.

אם יש לכם כמה שעות פנויות או לילה עם נדודי שינה חזקים במיוחד - כדאי לקרוא, להרהר ולנסות להבין.

תקציר מרופרף:

טובלר, מולטי-מיליונר גרמני, בעליו של קונצרן אדיר שכולל בתי חרושת, קווי-אוניות, בתי מלון ועוד כהנה וכהנה נכסים, מבשר יום אחד לבתו הילדגראד (הילדה) למשרתו הנאמן יוהן ולמנהלת הבית הגברת קונקל, כי הוא עומד לצאת לנופש של שבועיים בהרי-האלפים. מסתבר, שמפעלי פוצבלנק שבבעלותו של טובלר, ארגנו תחרות נושאת פרסים, שבמסגרתה שני הזוכים המאושרים במקום הראשון ובמקום השני, שיחברו את סיסמאות הפרסומת הטובות ביותר עבור המפעל – יזכו לנופש של שבועיים במלון הסקי בברוקבוירן. גם מר טובלר עצמו נרשם לתחרות בשם בדוי – מר שולצה.

רצה הגורל ומר שולצה זוכה בפרס השני והוא מוכן לצאת לנופש, אך הוא (מר טובלר, שייסע תחת השם שולצה) יציג עצמו כעני מרוד, כדי לבדוק עד כמה מחשיבים אנשי המלון הסנובי את עושרם של האורחים.

במקום הראשון זוכה דוקטור פריץ הגדורן הצעיר, כשרון אמיתי בתחום הפרסום, שלרוע מזלו לא מוצא עבודה ונאלץ לבזבז את קצבתה של אמו. לקוראים מתברר, שזהו בהחלט לא הפרס הראשון שבו זוכה הגדורן ושהוא חי לו מפרס לפרס – מנופש לנופש, כשאמו מקציבה לו דמי שתיה וכסף כיס לכל נסיעה, כי לו אין מקור פרנסה משלו.

טובלר המולטי-מיליונר נוסע כשולצה העני ולוקח איתו את יוהן קסלהוט, משרתו האישי. הפעם – קסלהוט הוא הלבוש בחליפות מחויטות ואילו טובלר (שמעכשיו ייקרא רק שולצה) לובש בגדים מרופטים.

בתו של המיליונר, הִילדֶה, מזהירה את בעלי המלון מתוך דאגה לאביה ואומרת להם שעומד להגיע מיליונר בלבוש עני, שמצפה שיתייחסו אליו בבוז, על שום היותו עני. אנשי המלון מתארגנים ומכינים את החדר הטוב ביותר עבור אותו “עני” – וכאשר מגיע הדוקטור הגדורן (שהוא באמת עני), הם חולקים לו כבוד מלכים. לעומת זאת, כששולצה מגיע, בבגדיו המרופטים ועם סל-נצרים במקום מזוודה, הם כמעט מסלקים אותו בבעיטה ולאחר מכן, משהם נוכחים לדעת כי זכה בפרס השני – מקצים לו את חדר המשרתים הגרוע ביותר בקומה החמישית, תא קטן עם גג דולף, שאינו מוסק.

מכאן ואילך נמתחת קומדיה של טעויות, שבמהלכה מתחברים להם שולצה (טובלר המיליונר בתחפושת), הגדורן – הדוקטור הצעיר שזכה בפרס הראשון ויוהן – שבימים כתיקונם הוא משרתו של טובלר וכעת הוא נאלץ לערוך היכרות עם שולצה ולנהוג כאילו הם אינם מכירים. האם ייחשפו שולצה ויוהן? האם יסולק שולצה העני המרוד ממלון היוקרה שמארח דוכסים ורוזנות? האם כל האנשים שופטים את האחרים על פי גודלו של חשבון הבנק שלהם?

——————————————————————————————–

אריך קסטנר הוא מאותם הסופרים, שיודעים לספר סיפור. כזה שלא תוכלו להפסיק לקרוא, מרוב סקרנות. כך היה ב”אמיל והבלשים” וגם ב”אורה הכפולה”, אם כי את אמיל אהבתי יותר. את “שלושה גברים בשלג”, הוא פירסם בשנת 1934, כשבגרמניה המפלגה הנאצית כבר עלתה לשלטון. הוא פרסם את הספרים שלו בציריך עד סוף מלחמת העולם השניה.

בספר הזה, קסטנר כלל לא מזכיר את המפלגה הנאצית או את המציאות המפחידה שהולכת וכובשת את גרמניה ; מבחינתו – הסיפור מתרחש בגרמניה “רגילה” – דבר קצת מוזר לגבי סופר שנחשב “שמאלני” (סוציאליסט) בדיעותיו ושספריו נאסרו לפרסום כבר עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ב 1933.

בכל מקרה – הסיפור הזה הוא וריאציה על האגדות, שבהן המלך יוצא לסייר בממלכתו כשהוא לבוש כאחד מפשוטי-העם, כדי לגלות מה חושבים עליו נתיניו. במקרה זה, בעל הקונצרן טובלר, יוצא לנופש שזכה בו ביושר ככותב-פרסומת, תחת השם הבדוי “שולצה”. הוא הולך לבדוק לא את נתיניו אלא את העם הגרמני, ובפרט את האליטה הגרמנית והאירופית. האם יעמדו מנהלי המלון ואורחיו בפני מציאות, שבה הם צריכים לארח ולכלכל במשך שבועיים ימים הלך עני ומרופט כמו שולצה? התשובה כמו תמיד, בספר.

דרך הסיפור אנחנו מבינים באיזה צד במלחמת המעמדות נמצא הסופר, קסטנר. כאשר הוא מתאר את המולטי-מיליונר, שמבקש לצאת לנופש בלבוש עניים כי נמאסו עליו החנופה והצביעות שבהן נוהגים בו כולם בגלל כספו, או כאשר הזוכה במקום הראשון, הדוקטור הגדורן הצעיר הופך לידיד אמת של שולצה (המיליונר בתחפושת), למרות עוניו כביכול. מצד שני, כאשר הם נמצאים כבר במלון החורף היוקרתי, מה שמאפשר להם את כל ההרפתקאות היא נדיבותו של יוהן קסלהוט, המשרת שמחויב לשחק אדם עשיר ולבזבז ביום לפחות מאה מארקים.

אנשי המלון, שקיבלו אזהרה טלפונית מבתו של טובלר, נוהגים בדוקטור הגדורן כבמיליונר, על אף לבושו הצנוע. הם בטוחים שהוא המיליונר המתחזה ומרעיפים עליו את כל טוב הארץ: שלושה חתולים סיאמיים בחדר, לבנה חמה במיטה לפני השינה, מסאז’יסט בבוקר. לעומת זאת, כאשר מגיע המיליונר האמיתי שמזדהה כמר שולצה, כולו מרופט ומהוה, הם מתנכלים לו ומתעמרים בו – ומכריחים אותו לבצע עבודות תיקונים ולגרוף את השלג בחצר. מר שולצה, המיליונר בתחפושת, משתף פעולה עד ש… (כן, צריך לקרוא את הספר כדי לדעת עד שמה).

קסטנר לא חושף בספרו איזו אמת מדהימה שאף אחד לא ידע. הוא גם לא “נושך” ולא קורא למהפכה. אפשר לומר שהוא רק שורט. מציב מראה בפני העשירים ובפני העניים ואומר: לעולם לא תגיעו לעמק השווה. העשירים יכולים אמנם להיות מלאים בכסף וריקים מתוכן, העניים יכולים אמנם להיות דוקטורים ואפילו משכילים מאוד – אך הסדר החברתי והמעמדי על כנו נשאר: מי שמגיע למלון הפאר הם העשירים, מי שלא רצויים בו הם העניים ; אתה יכול להיות דוקטור מוכשר מאוד בתחומך, אך אם לא תשכיל ליצור קשרים – תישאר מובטל. בסיפור הזה, שבו מפגיש קסטנר את הדוקטור הגדורן המוכשר עם המיליונר-בתחפושת, שולצה – הוא למעשה יורה לעצמו ברגל ומודה, שבלי קשרים במקומות המתאימים, ייתכן שכישוריו של אדם ראוי אך עני לעולם לא יוכרו. דווקא המסר המפוכח והמפוקח הזה, יותר מהמסר של “עניי/פועלי כל העולם התאחדו”, חשוב למי שקורא את הספר וחי בימינו. כי למרות השנים שעברו, מי שקורא עיתונים יכול להבין שהרבה לא השתנה בתחום המעמד החברתי, מאז 1934.

מעבר למסר החברתי שקסטנר רוצה להעביר ומעבר למסר העצוב שהוא מעביר בסופו של דבר, הוא גם מצחיק מאוד. לאורך הספר פזורות שנינויות רבות כל כך, שאי אפשר שלא לחשוב על קסטנר כעל סטנדאפיסט מוצלח, לו חי כיום (נולד ב 1899,נפטר ב 1974).

למשל, כאשר טובלר מודיע למשרתו יוהן, שהם עומדים לצאת לנופש בהרים: “הפעם אסע לא כמיליונר טובלר, אלא כברנש מסכן ששמו שולצה… כמעט שכחתי איך נראים האנשים במציאות. אני רוצה לשבור את בית-הזכוכית שאני יושב בו”. ויוהן עונה לו מיד: “אפשר לפצוע את העיניים”.. (עמ’ 21).

או, כאשר הוא מספר על ספורט החורף שהוא נחלת העשירים, הסקי: “קושר קרשים אל נעליו וגולש במורד בשלג ובאבק-שלג… לאחר שהגיעו לעמק, צועדים מקצתם אל המלון, לתה-מנחה. השאר כבר הובאו אל הרופא, הוא גיבס את הגפיים השבורים..” (עמ 39).

וכאשר הוא נותן (כמיטב המסורת הגרמנית באותה תקופה) גושפנקא מדעית לאי ההבנה: “אי ההבנות אמיתיות מתרבות בחלוקה, כמו התאים. גרעין-הטעות נבקע ואי-הבנות חדשות נוצרות” (55). כאמור, הוא אינו חוסך שבטו מהעושר ומהעשירים וגם מחוסר התועלת שבעושר, אם אתה אדם שטחי ו/או נבוב, אבל הוא לא מכה בהם חזק מדי.

ובכל זאת משהו יפה מתקבל מהספר הזה והוא התחושה שבכל שלב בחיים תוכל להכיר ידיד אמת, אפילו במקרה. שתי הסצנות היפות והאמיתיות ביותר שמצאתי בספר הן כאשר שלושת הגברים – שולצה (טובלר), הגדורן ויוהן יוצאים החוצה בכפור ובונים את קאזימיר, איש השלג המושלם. קצת מזכיר את “יוסי וג’אגר”, אלא שפה יש שלושה גברים וההומו-אירוטיות נעדרת. נשארת רק ידידות מופלאה בין שלושה אנשים שפשטו מעליהם לכמה ימים את השיוך המעמדי והסכימו להיות באמת רק שלושה גברים בשלג (עמ’ 75).

הסצנה השניה, שמשלימה את זו שלמעלה, מתרחשת גם היא ליד איש השלג, כאשר שולצה והגדורן חוגגים את ידידותם בהשקת כוסית יין ומתחילים לפנות זה אל זה בשמותיהם הפרטיים.

זהו. המסר החברתי של הספר הזה אולי מפוספס, אבל הסיפור עצמו נשאר מצוין. יש קטעים מצחיקים, יש קטעים עצובים ומפתיעים ויש גם הרבה רומנטיקה וסוף הוליוודי, שעליהם כלל לא דיברתי כאן, כי אחרת – מה יישאר למי שירצה לקרוא את הספר?

שלושה גברים בשלג/אריך קסטנר. בהוצאת זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1985.

תרגום מגרמנית: צבי ארד.

תקציר מרופרף:

הספר מגולל את תהליך התבגרותו של דניאל סמפרה, ילד בן 10 יתום מאם, שחי בברצלונה עם אביו. השניים מתפרנסים מחנות הספרים שבבעלות האב. הטריגר שמניע את העלילה הוא סוד שמגלה האב לבנו בעמוד הראשון: קיומו של בית הקברות לספרים נשכחים. דניאל מובל על ידי אביו למקום הנהדר שבו קבורים עשרות ואולי מאות אלפי ספרים נשכחים. הוא בוחר לו ספר, צלה של הרוח מאת אחד, חוליאן קאראך. מאותו הרגע, מבלי שדניאל או אנחנו מבינים, נקשר גורלו בגורל הסופר ובסיפור חייו – והסיפור רץ קדימה.

מסתבר לנו שהספר שדניאל בחר הוא ספר נדיר, משום שמישהו דאג לשרוף את כל העותקים הקיימים של ספרים מאת אותו חוליאן קאראך. מבלי שאנחנו מספיקים להבין – גם דניאל הופך למטרה. הוא נכווה באשהּ של אהבה נכזבת, הוא מוצא אהבה, הוא חוטף מכות כמה פעמים, מוצא ידיד-נפש, נרדף על ידי שוטר מושחת, חושף את האמת אודות חוליאן קאראך ולבסוף נהרג. כמעט.

אנחנו עוברים איתו את כל החוויות האלה על פני תקופה של כשמונה שנים, עד שהוא מגיע לבגרות. במקביל מצטייר סיפור נוסף, שהתרחש כמה עשרות שנים לפני הסיפור המרכזי, אבל דומה לו מאוד – גם שם היה גיבור שחווה אהבה נכזבת, אלא ששם הסוף היה טראגי יותר.

קשה לספר את כל הסיפור וגם לא כדאי – כי זה יקלקל. מי שעוד לא קרא – שיפנה לו שבוע או שבועיים לספר מצוין.

—————————————————————————————–

אני אוהב את הסופרים הלטיניים (האמת – אין לי מושג מה המשמעות ה”אמיתית” של לטיניים, כשאני אומר “לטיניים” אני מתכוון לספרדים ולמרכז ולדרום אמריקניים) שספרים שלהם קראתי עד היום, כי הדמיון והדמויות מפותחים אצלם מאוד. בכל ספר כזה יש דורות על גבי דורות של דמויות – החל מהסבתא רבא וכלה בילדי הנינים. מכל סיפור מתפצלים עשרה סיפורים ובהרבה מהם יש את אותו “פטפוט כפרי” אמיתי, שחסר לי כל כך בעידן הכפר הגלובלי. שיחות בין אנשים פשוטים, אהבות, תככים. וכל זה לאור הכוכבים או לצליל הגשם הנוקש בחלון. ספרים כאלה גורמים לי לדמיין ולהישאב לתוך הסיפור ואחר כך גם לחלום עליו. צלה של הרוח הוא אחד מהם.

אז על מה הספר הזה מדבר?

בראש ובראשונה, הוא מדבר על חוויית הקריאה. ההתחלה נראית כאילו נלקחה מתוך “הסיפור שאינו נגמר”: שם היה בסטיאן, שהיה בערך באותו הגיל של דניאל, עם אב עסוק ובלי אם. גם שם היה לו “קליק” מוזר עם הספר, אלא שמיכאל אנדה, שכתב את “הסיפור שאינו נגמר”, המשיך לעולם הדמיון של פנטזיה ואילו קרלוס רואיס סאפון, שכתב את “צלה של הרוח”, ממשיך לעולם מציאותי לגמרי, עם נגיעות של מיסטיקה, מתח, ריאליזם והרבה אנושיות.

חוויית הקריאה נזכרת כמה פעמים בספר. למשל, כשקלרה הצעירה היפהפיה והעיוורת מדברת על הקריאה: “….לא הכרתי את העונג שבקריאה, את חקר הדלתות שנפתחות בנשמתך, את ההפלגה עם הדמיון, את היופי והמסתורין של הבדיה..” (עמ’ 29).

“צלה של הרוח”, הוא שמו של הספר שכתב חוליאן קאראך, הסופר המקולל שעליו מסופר בסיפור המקביל לסיפורו של דניאל. האמת היא, שאת אותו הספר דניאל סיים לקרוא די מהר והסיפור שלו לא ממש חשוב, רק דמות אחת מתוכו, לאין קוברט, דמותו של השטן – ממשיכה להופיע במהלך הסיפור של דניאל ולבסוף אנחנו מגלים שאותו שטן עם פנים שרופים, הוא לא אחר מאשר.. חוליאן קאראך.

הספר מדבר גם על אהבה, על תאוות יצרים ועל בוגדנות. יש חמישה או שישה קטעים אירוטיים בספר, כמעט לכולם יש תוצאות טראגיות. ובכל זאת, הם מתוארים ברגישות וברגש ומעלים סומק (וזכרונות) על פניו של הקורא. היפה הוא, שהספר הוא כמו השתקפות של שתי מראות זו בזו: מי שקורא את הספר הוא אני, אבל בספר שאני קורא יש את דניאל וגם הוא קורא את הספר…

החבר הטוב ביותר של דניאל הוא, עד שלב מוקדם של הסיפור, טומאס. אבל עד מהרה הוא מוצא לו ידיד נפש חדש, בדמותו של פרמין – הנווד חסר הבית, המשכיל והפטפטן, שדניאל ואביו משקמים. אותו פרמין הוא אנציקלופדיה מהלכת והוא יודע כמעט את כל הפרקים לא רק בהלכות ספרות אלא גם בהלכות החיים. בניגוד לבוגדנות שחש דניאל מצד קלרה, כשהוא מגיע להקריא לה ספר ומוצא אותה מתנה אהבים עם המורה לפסנתר (קטע מעולה, כדאי לכם), או לידידות עם טומאס אגילאר, שמתפרקת לגמרי כאשר דניאל מתחבר עם אחותו ביאטריס אגילאר – הידידות עם פרמין רק הולכת ומתחזקת עד שהם מצילים זה את חייו של זה. קרלוס רואיס סאפון מעלה על נס את הידידות ואת הנאמנות שיש בקשר בין שני גברים, האחד טירון “ירוק” והאחר שועל קרבות מנוסה בנפתולי החיים.

מכאן הסיפורים מתפצלים לשבילים שונים וסאפון לוקח אותנו בכולם, תוך שהוא מקפץ ביניהם ומוביל אותנו להצטלבויות שונות ביניהם.

השוטר הרע פומרו מתגלה במלוא אכזריותו, לא מהסס להרוג את כל מי שמפריע לו בשאיפותיו. ורוב שאיפותיו קשורות בהרג ובהרס. לא בכדי הוא משורטט כ”רוצח שכיר” – ובכל תקופה, תחת משטרים שונים, הוא חובר לצד המנצח, כדי לצבור עוד כוח. הרבה פעמים הוא מנצח. ומי שיקרא את הספר, יידע האם הוא מנצח גם בסוף.

הסיפור מתחיל אמנם ב 1945, אבל הסיפור המקביל, של חוליאן קאראך, מתחיל שניים או שלושה עשורים לפני כן. אנחנו מקבלים גם זווית ראייה היסטורית על ברצלונה ועל ספרד, בימים של מלחמת האזרחים (בין הלאומנים לבין הרפובליקנים) ובימים של מלחמת העולם השניה. סאפון לא מהסס להרוג בספרו אנשים טובים, כי הוא לא משקר: במלחמה ובשלום, נהרגים גם אנשים טובים.

כל זה, בתוספת של איזכורים מהרבה ספרים וסרטים, הופכים את הספר הזה לחוויה עבור כולם – גם אלה ש”שוחים” בחוויית הקריאה וגם לאלה שרק משכשכים בה את רגליהם בדרך כלל.

פה ושם צולל הספר גם לעומקים מחשבתיים פילוסופיים, כמו למשל בשאלה – מהם החיים ואימתי אדם או יצירה חיים. “.. מכל הדברים שכתב חוליאן, ריגשה אותי האמירה שכל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים..” (עמ’ 420).

ספר יפה כל כך, רצוף מכתבים, עטים וכתבי-יד, מכונות כתיבה, ספרים, אהבות, חברויות, רגשות, נשים חזקות, מחשבות וחלומות, סיפורים וסיפורי משנה – לא פוגשים בכל יום.

אפשר לתהות על קטעים מסוימים בספר, שבהם מתוארות דמויות מגוחכות של דודות זקנות ושעירות שנופחות נפיחות שבכוחן להפיל קירות, או על גורלו של השען – שמאוד אהב ללבוש בגדי נשים ולהסתובב עם גברים ובסופו של הספר עובר לחיות עם אישה באותו הבית. אבל גם עם אלה – הסיפור עדיין נשאר מצוין, מלא דמיון וכמובן מומלץ בחום.

(צלה של הרוח, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006).

[היום זה יהיה קצר]
דויד גרוסמן, לפי ספריו, נראה כאילו הוא נער נצחי. כמו ספוג הוא אוצר בתוכו את התחושות, את המחשבות, את הריחות ואת הצבעים של נעורים קלאסיים.
בספר הזה, ספר הדקדוק הפנימי, אנו פוגשים את אהרון, ילד שעושר עולמו הפנימי לא היה מבייש את אוצרות המלך שלמה. לאהרון יש שפה פנימית, יש דקדוק פנימי, שרק הוא עצמו מבין.
האחרים בספר – אמו הפולניה הקלאסית, שמזכירה מעט את האם בסרט “אלכס חולה אהבה”, אביו הענק טוב הלב שליבו נוטה אחר חמוקיה המפתים של השכנה האלמנה, חברו הטוב גדעון שהולך ומתרחק ממנו ככל שהם מתבגרים וחבריו האחרים, איש מהם אינו מבין מה באמת קורה בתוך עולמו של אהרון.
בספר הזה יש כל מה שצריך לנעורים מושלמים ולרומן נעורים מושלם: בגידות ומריבות, חלומות בהקיץ ואכזבות ממשיות, גיבורי ילדות ועלילות מדומיינות בסגנון “חסמבה”, מקום מחבוא סודי שאליו אפשר לברוח, חברי אמת וחברים לרגע, שקיעות וזריחות, פרפורי-לב, הרהורי-לב, חרדות, נצחונות קטנים. שנות ההתבגרות במיטבן.
אנחנו מלווים את הגיבור בשיאים הכי חזקים שלו וברגעי השפל הכי כואבים ואישיים. בשלב מסוים אנחנו בטוחים שהגיבור יורד מהפסים לקראת התפרקות טוטאלית, גופנית ונפשית. אבל אל דאגה. דויד גרוסמן מרים את גיבורו מאשפתות ומתווה לו נתיב בטוח וברור. בסופו של הספר גם הקוראים מרגישים סוג של התעלות והזדככות. אמנם לא כולנו עברנו תהליך התבגרות מכאיב כל כך אבל כולנו היינו שם.
אפשר בקלות למצוא תוצרי תרבות אחרים, שמתארים את אותה תופעת התבגרות: “אלכס חולה אהבה”, או הסרט “נמוך” של עידן אלתרמן, ששודר לא מזמן בערוץ 2 ומתאר את אותן חרדות שחווה אהרון בספר הדקדוק הפנימי. יחד עם זאת, מי שרוצה לעבור שוב או להיזכר באמת בחבלי הלידה של אישיות מתהווה, ברעש השבירה של קליפת הביצה, כשבוקע ממנה אדם מבוגר, בפלא הפיכתו של גולם לפרפר – טוב יעשה אם יקרא את הספר הנהדר הזה. התוספת המלהיבה שיש כאן ואין בסרטי נעורים או ברומני נעורים אחרים, היא השפה העברית הנהדרת שבה משתמש דויד גרוסמן. הוא מותח ומגמיש את גבולות השפה, מוציא ביטויים מאובקים מן ה”בוידעם” ואת עולמו ושפתו הפנימית של אהרון הוא בכלל בורא מאפס. הקריאה לא קלה, אבל בסוף הספר אפשר להתפרקד, להיאנח ולומר לעצמך: “אח, איזו התבגרות נהדרת חוויתי דרך הספר הזה!”.

“פגשתי אותו בלב המדבר, יפה שקיעת שמש ללב עצוב…”

את השיר הזה שכתב יהונתן גפן, שמתנגן בימי זיכרון ובימי פיגועים, כולנו מכירים. את הסיפור המקורי רובנו כבר שכחנו וחלק גדול מעולם לא הכיר.

מיהו אותו נסיך קטן, מאיפה הוא נחת ומדוע הוא כל כך מצוטט? בקיצור, מה הסיפור של הנסיך הקטן? אם אתם סקרנים לדעת, חלק מהתשובות כאן בהמשך. כל התשובות – בספר עצמו.

תקציר מרופרף:
הסיפור מתחיל בתיאור המספר, בשעה שהיה ילד קטן. הוא מספר על דברים מופלאים שהיה מצייר, כמו פיל בתוך נחש בריח ועל אטימותם של המבוגרים לציוריו ולעולם הדמיון שלו. לבסוף, בעצת המבוגרים, משך ידו מציור וגדל להיות טייס. אחרי כמה שנים טובות, אנחנו חוזרים אליו כשהוא תקוע במדבר סהרה. הוא נאלץ לבצע נחיתת אונס בגלל קלקול במטוס והוא בלב המדבר, מנסה לתקן את כלי הטיס שלו לפני שיגווע ברעב ובצמא. לפתע מופיע משום מקום הנסיך הקטן ומבקש שהמספר יצייר לו כבשה.
מכאן אנחנו מתוודעים לנסיך הקטן, שבא מכוכב אחר ונמצא במסע בין כוכבים. אנחנו שומעים על כוכבית B612  הקטנה, ביתו של הנסיך הקטן, על עולמו שם, על אהובתו השושנה הקטנה ועל עצי הבאובב הנוראים. משם אנחנו יוצאים יחד איתו למסע, אל כוכביהם של המלך הבודד, של הרברבן, של השיכור, של איש העסקים, של מדליק-הפנסים, של הגיאוגרף ולבסוף לכוכב ארץ.

חשבתי לעצמי שאני חייב לכתוב היום על איזשהו ספר. כי הבטחתי לעצמי שאשתדל לכתוב בכל יום. אבל אז ראיתי שסוף היום מתקרב ושאין סיכוי שאתחיל ואסיים לקרוא עכשיו ספר שלם. ואז נזכרתי פתאום, שיש כמה ספרים שאתה לא חייב לקרוא שוב כדי לכתוב עליהם. ספרים שהשפיעו עליך כל כך, או ספרים כל כך “גדולים מהחיים” ויפים, שאתה יכול לצטט אותם בעל-פה. ניגשתי למדף הספרים ולקחתי את “הנסיך הקטן” מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי. הוא נפל על הרצפה והעלה עננת-אבק קטנה. כשהרמתי אותו, הוא נפתח בעמוד האחרון ושם היה כתוב בכתב יד ילדותי ומעוגל, עם הרבה מקפים מיותרים: “ספר-זה הוא אחד-הספרים האהובים-עלי ביותר. הוא מספר על ידידות-אמת ויש-בו פתגמים חכמים”.  לפי כתב היד והחתימה, זה הייתי כנראה אני, בכיתה ה’.

הנושא הפותח של הספר “הנסיך הקטן” הוא אובדן התמימות. יותר נכון – אובדן התום ואובדן הדמיון אצל המבוגרים. במקום שבו ילד יכול לראות פיל בתוך נחש בריח, הם אינם יכולים לראות אלא כובע. הם לא יראו את הפיל ואת נחש הבריח, אלא אם כן תצייר להם ממש את הפיל, אבל כך הערך הדמיוני של הציור ייעלם. כי “כך דרכם של המבוגרים”.
כשהמספר נתקע עם המטוס בלב המדבר ופוגש את הנסיך הקטן, מתחוור לנו לאט לאט, שהנסיך הקטן הוא התגלמות כל מה שהמספר היה כילד, וכל מה שהוא הוכרח להפסיק להיות, על ידי המבוגרים שבסביבתו. הנסיך הקטן מבין בן-רגע מהו ה”כובע”: פיל בתוך נחש בריח. הוא גם שמח מאוד על הציור של התיבה, שבתוכה נמצאת הכבשה המושלמת שביקש.
המבוגרים, מצידם, לא היו ממש מרוצים מציור כזה. כי “זו דרכם של המבוגרים”. הם התרגלו כל כך לדברים החומריים, לכסף, לתכל’ס, עד ששכחו את הדברים החשובים באמת: הרגש, היופי, הידידות, אהבת אמת.
הדגמה לשטחיותם של המבוגרים אנחנו מקבלים באמצעות הסיפור של גילוי כוכבית B612, היא ביתו של הנסיך הקטן. התוכן (במלרע) – האסטרונום שגילה את הכוכבית הזו, היה תורכי. כאשר הוא בא להרצות לראשונה בכנס והודיע שגילה את הכוכבית, איש לא האמין לו, כי היה לבוש בבגדים מוזרים וחבוש תרבוש. למזלו, עלה לשלטון רודן שהכריח את כל בני עמו להתהלך בלבוש מערבי. בפעם הבאה שבה הוא הכריז על גילויו, אותו הגילוי בדיוק רק בלבוש מערבי – כולם קיבלו את קיומה של כוכבית B612 כעובדה שאין מערערים אחריה.
לספר הזה יש גם עומק פילוסופי:
הנסיך הקטן לא עונה על שאלות. הוא שואל שאלות ומבקש בקשות, אבל לא מספר כלום על עצמו ועל דיעותיו. על עולמו אנחנו למדים מתוך התגובות שלו לסביבה ולתופעות שאותן הוא פוגש בכוכבית הקטנה שממנה הוא בא ואחר כך בעולם שהוא פוגש מחוצה לה. בזה הוא מזכיר לי קצת את סוקרטס.
גם אופן החשיבה של אריסטו בא לידי ביטוי בספר: הנסיך הקטן מספר על ניכוש העשבים שהוא מוכרח לבצע בכוכב שלו, כי אף פעם אי אפשר לדעת מי מהם הוא עשב תמים ומי עשב שוטה, שעלול לצמוח לכדי עץ באובב שיבקע את כוכבו הקטן. מתפתח דיון על זרעים ועל מה שיוצא מהם, על “בפועל” ו”בכוח”, על סיבה ותכלית. דרך הסיפור הזה אנחנו גם לומדים כמה חשוב משטר של סדר וניקיון להתנהלותו התקינה של הכוכב הקטן. והכוכב הקטן הזה, יכול להיות כל מקום.
אפשר ללמוד מהסיפור גם אסטרונומיה: אם זו שקיעת השמש, שהנסיך הקטן יכול לראות כמה פעמים שירצה, אם רק יזיז את כסאו בכמה צעדים ; אם זו מהירות סיבוב כוכבו של מדליק הפנסים, שנאלץ להדליק ולכבות את פנסו בכל דקה.
הרגש הוא חלק חשוב מהסיפור. למשל, האהבה לשושנה ושברון הלב שהיא גורמת לנסיך הקטן פעם אחר פעם – כשהוא עוזב את הכוכב שלו והיא מתוודה על אהבתה, כשהוא נזכר בה אצל הגיאוגרף, כשהיא מוגדרת “בת-חלוף” וחושש שמא לא דאג לה מספיק ולבסוף כשהוא מגלה גן שלם של שושנים ומבין פתאום שהיא אינה יחידה מסוגה בעולם; ששיקרה לו. בסופו של דבר, אחרי שהוא פוגש את השועל והם מאלפים האחד את השני, מבין הנסיך הקטן שהשושנה היא כן יחידה מסוגה בעולם – עבורו, בשל הזמן שהשקיעו זה בזו. וזו חצי נחמה.
“איזהו חכם? – הלומד מכל אדם”. אכן, הנסיך הקטן לומד משהו כמעט מכל תחנה במסע שהוא עובר.
בכוכבו של המלך הבודד הוא לומד על חוכמת הממשל: “יש לדרוש מכל אדם רק מה שידו מגעת לעשות”, אומר לו המלך הבודד, שאין לו נתינים. הוא מבטיח למנות את הנסיך הקטן לשר המשפטים אם יישאר בכוכב, והוא יוכל לתת גזר דין מוות לעכבר הזקן שמכרסם בלילות. המלך רק מבקש מהנסיך הקטן לנהוג בעכבר “במידת החיסכון” ולתת לו חנינה בכל פעם, כי בכל זאת – זהו העכבר היחיד שיש להם..
בכוכבו של הרברבן, הנסיך הקטן רק משתאה לנוכח רברבנותו התמוהה של האיש.
בכוכבו של השיכור הוא לומד על התמכרות. על תופעת הביצה והתרנגולת. השיכור שותה כדי לשכוח את חרפתו. וחרפתו מהי? – חרפת השתייה.
בכוכבו של איש העסקים אין עם מי לדבר, כי איש העסקים עסוק בספירה של כוכבים, שאותם יוכל להפקיד בבנק. לשם מה? כדי לקנות אחר כך עוד כוכבים. ולהפקידם בבנק. לשם מה? כדי לקנות אחר כך עוד כוכבים..  מאוד דומה למעגל הקסמים של השיכור.
הגיאוגרף, בכוכב משלו, מאוד שמח על הביקור של הנסיך הקטן, שהרי הוא תייר ומגלה ארצות והוא ודאי יוכל לספר לגיאוגרף על מסעותיו. הנסיך הקטן לא מבין מדוע הגיאוגרף לא יוצא למסעות בעצמו כדי לגלות עולמות חדשים והגיאוגרף מסביר, שהוא חשוב מכדי לעשות את עבודת השטח והוא רק מראיין את מגלי העולמות ואחר כך בודק את אמינותם. עקיצה וקריצה לכיוון אנשי האקדמיה, העיוניים יתר על המידה.
מעבר לסיפורים האלה, שדרכם מצטיירות אמיתות מכאיבות לעיתים, על טבע האדם והעולם, ישנם גם משפטים ו”פתגמים חכמים”, כפי שכתבתי כשהייתי קטן.
בפגישה הראשונה עם הנחש, במדבר, אומר הנסיך הקטן שהוא בודד והיה מאוד רוצה להיפגש עם איזה בן אדם. הנחש משיב לו מיד: “אפשר לחוש בדידות גם בקרב בני האדם”.
בפגישה עם כּוון הרכבת, כאשר הנסיך שואל לאן כל האנשים האלה נוסעים, אומר הכוון: “לעולם אין אדם שמח בחלקו במקום הימצאו”.
כאשר הנסיך הקטן והשועל מאלפים אחד את השני, מבקש השועל כי תחילה רק יסתכלו זה בזה, “כי הדיבור הוא מקור כל אי הבנה”. ומאוחר יותר הוא מלמד את הנסיך הקטן, ש”הדברים החשובים באמת סמויים מן העין ואין לראותם, אלא בלב בלבד”.
אין מה לומר. זה אחד מאותם ספרים, שכשאתה ילד, אתה מבין שחבויה בהם משמעות עמוקה יותר ממה שאתה מבין כעת וכשאתה מבוגר, אתה מבין שהבנת נכון וגם מבין עוד נדבך. בתנאי שנשאר בך משהו מהילד ההוא.
מה היה בסופו של הנסיך הקטן? האם וכיצד הוא חזר לכוכבו? האם הכבשה, שהמספר שכח לצייר לה רצועה למחסום-הפה, אכלה בסופו של דבר את השושנה?
את זאת יידע רק מי שיקרא את הספר.